תרומות
בייץ' BIECZ
עיר בפולין
מחוז: קראקוב
נפה: גורליצה
אזור: גאליציה המערבית ושלזיה
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-3,673
• יהודים בשנת 1941: כ-632
• יהודים לאחר השואה: מעטים
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
בייץ', אחת הערים העתיקות באזור, נזכרת כבר במאה ה- 11. במשך שנים רבות היתה בייץ' בבעלותה של הכנסייה בקראקוב. ב- 1361 הוענק לה מעמד של עיר לפי החוק המאגדבורגי. מיקומה הנוח בנתיב המסחר עם הונגריה הביא לה התפתחות ופריחה מהירה. במאה ה- 16 נעשתה בייץ' למרכז מסחרי לתעשיית האריגים ובורסקאות והיתה מן החשובות באזור. באותה מאת השנים השתקעו בבייץ' מהגרים רבים שבאו מגרמניה, והללו תרמו במידה מרובה לשגשוג המסחר והתעשייה. בייץ' זכתה באותה תקופה בפריבילגיה מידי המלך לסחר פטור ממיסים וארנונות. בסוף המאה ה- 18 ירד מעמדה של בייץ' לדרג של ישוב חקלאי והתפתחותה נבלמה. מאז היתה בייץ' לעיר בבעלות הכנסייה, נאסרה ישיבתם של יהודים בה. ב- 1569 העניק המלך לבייץ' פריבילגיה האוסרת על מגורי יהודים במקום, וכן הוטל על היהודים האיסור לסחור בימי-השוק בבייץ'. בכל זאת עלה בידי משפחות מעטות לעקוף את האיסורים ולהיאחז במקום לפני סוף המאה ה- 18. המצב השתנה לטובה לאחר סיפוח האזור לגאליציה במסגרת הקיסרות האוסטרית. המסחר הזעיר המסורתי, הרוכלות בכפרים והמלאכה שימשו בסיס כלכלי לאוכלוסייה היהודית בבייץ'. אחדים בלטו בפעילות כלכלית והיו בין מקימי טחנות-קמח, מפעלים לעיבוד עורות ובתי-מלאכה לאריגה. מבין הסוחרים היהודים המקומיים חלקם סחרו בבקר, ברזל, עורות, תוצרת חקלאית וכן בנפט שנמצא בבארות בסביבת העיר. מקצת מבני היישוב היהודי היו פועלים שכירים. היישוב היהודי בבייץ' ידע גילויי אנטישמיות ופעמים אחדות אף פרעו בהם פרעות. התמרדותם של איכרי הסביבה ב- 1898 היתה מלווה פגיעות ביהודים וגזל רכושם. רק בזכות התערבותו של יהודי ששירת במשטרה נמנעו קרבנות בנפש. הרוח האנטישמית באה לידי ביטוי במועצת העיר; נעשה ניסיון להרחיק ממועצת העירייה את נבחריה היהודים. ב- 1912 ניהל הכומר המקומי תעמולה נגד יהודים וקרא לחרם כלכלי עליהם, בעיקר על המאפיה ובתי-המרזח שבידי היהודים. הכומר עצמו הקים מאפיה והודיע בכנסייה, שמי שלא יקנה לחם במאפיה הנוצרית לא יוכל "להתוודות" לפניו. תחילה היתה קהילת בייץ' כפופה לקהילת ז'שוב, וכנראה היתה לעצמאית בשלהי המאה ה- 18. לפי המסופר התיישב אז בבייץ' ר' פנחס פרנקל תאומים, בנו של הרב מלייפניק, בעל "ברוך טעם"; הוא היה היהודי הראשון שקיבל רישיון רשמי לגור בעיר. מסופר שהוא שלט יפה בשפה הלאטינית ולכן נזקקו לו תושבי המקום בכתיבת עצומותיהם לשלטונות. נכדו של ר' פנחס הנ"ל, אלימלך גולדברג, כיהן כרב ראשון בבייץ' שלא על מנת לקבל פרס, וביוזמתו הוקם בית-הכנסת. נכדו של רב זה, יעקב גולדברג, היה ראש הקהל וסגן ראש העירייה בבייץ'. הוא תמך בתנועה הציונית. ב- 1902 כיהן כרבה של בייץ' ר' אהרן הורוויץ. ב- 1905 פרצה בבייץ' שריפה שהעלתה באש בתי יהודים, ובכללם בית-הכנסת ואוצר הספרים אשר בו. בית-הכנסת חזר ונבנה לאחר שנים מועטות בעזרת בני העיר בארצות-הברית ובתמיכתם של אנשי הקהילות הקרובות. אז נוסדה בבייץ' חברת "תפארת בחורים" ששמה לה למטרה לשקם את אוצר הספרים. היא היא שיזמה בתום המלחמה את הקמת הספרייה העברית המודרנית במקום. ב- 1907 הוקם הארגון "מעיר ישנים" ולידו קורסים לעברית. חוג זה שימש גרעין למפלגות ציוניות במקום. החוג היה מסונף לאגודת "השחר" בגאליציה המערבית. ב- 1911 הונח היסוד לסניף "המזרחי" בבייץ'. בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה ב- 1914 עזבו רבים מיהודי בייץ' את המקום. בייץ' סבלה קשה במלחמה זו, נהרסו בה בתים רבים, המצב הכלכלי החמיר ומקורות הפרנסה צומצמו. במסחר ובמלאכה השתרר קיפאון והורגש מחסור חמור במזון ובמוצרי תעשייה יסודיים. כדי להקל על המצב הוקם ועד אזרחי, אשר טיפל יחד עם ועד הקהילה בעניי המקום.
בין שתי המלחמות
אך הסתיימה מלחמת-העולם הראשונה וכבר היו בבייץ' פגיעות ביהודים. חיילי הגנרל האלר שכבשו את האזור בזזו את חנויותיהם, גזזו זקנים ופיאות של יהודים חרדים עוברי-אורח והיכו ביהודים. נערכו חיפושים בבתי יהודים וגם בבית המדרש. בעת ההיא שרר מחסור חמור במצרכי מזון בעיר. ביוזמתו של רב הקהילה, ר' דב הלפרן, הוכרז חרם על יצוא מוצרי מזון מהעיר למקומות אחרים. תהליך התרוששותם של הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים נמשך בשנות העשרים בשל הקמת קואופראטיבים פולניים מתחרים. ההתנכלויות לרוכלים היהודים מצד האנטישמים והבריונים מקום מנעו ממפרנסים יהודים אלה לחזר במרכולתם בסביבה. בשנות ה- 30 הועמדו ליד חנויות היהודים משמרות של אנדקים, שמנעו כניסתם של קונים פולנים. לעתים קרובות הוכו היהודים בידי אנשי האגרוף של האנדקים וגם בידי ההמון. ב- 1933 פרצה דליקה בעיר ועלו באש בתים יהודיים, בית חרושת לנרות, בית-מרקחת וכן חנויות בבעלות יהודית. לעזרתם של הסוחרים ובעלי-המלאכה היהודים בא הבנק הקואופראטיבי העממי שנוסד ב- 1928 בתמיכתו של הג'וינט. הג'וינט גם תמך בקופת "גמילות-חסדים" שהיתה מקור עזרה חשוב לרבים מאנשי העיר על-ידי מתן הלוואות ללא ריבית. ב- 1929 אישרה הקופה הלוואות ל- 76 נצרכים בסך 15,242 זלוטי. ב- 1931 הוקמו בעיר מטבח לעניים וכן "ועד עזרה לילדי העניים". על אף המצב הכלכלי הקשה גילו יהודי בייץ' פעילות ערה בחיים הציבוריים. ב- 1924 הוקם בניין "תלמוד-תורה" ולידו בית-מדרש. בבית-ספר עברי, שנוסד ב- 1920, למדו ב- 1923 ב- 3 כיתות 75 בנים ו- 69 בנות. ב- 1922 הוקמה ספרייה עממית ולה אולם-קריאה. גרעיני ההסתדרויות והמפלגות הפוליטיות שקמו בבייץ' חידשו את פעולתם בשלהי מלחמת-העולם הראשונה ולאחריה. התארגנו סניפים של "הציונים הכלליים", "המזרחי", "התאחדות" והרביזיוניסטים. ב- 1933 פעלה במקום הסתדרות נשים ציוניות ויצ"ו. נתקיימו גם ארגוני-הנוער "עקיבא" ו"השומר הצעיר" (נוסדו ב- 1933). בראש המפלגות הציוניות עמדו "הציונים הכלליים", שזכו ברוב מכריע בבחירות לקונגרסים הציוניים בבחירות( לקונגרס הציוני ה- 19 ב- 1935 היו בבייץ' 138 בוחרים; "הציונים הכלליים" זכו ב- 13 1 קולות, "התאחדות" - ב- 22 ו"המזרחי', - ב- 2). ב- 1920 הוקמה בעיר "עזרה" חלוצית. במקביל לעליית כוחם של הציונים גדלה והלכה גם השפעתה של "אגודת ישראל". ליד "אגודת ישראל" פעלו סניפי הנוער, "צעירי אגודת ישראל" ו"פרחי אגודת ישראל", וכן סניף "פועלי אגודת ישראל". בסוף המאה ה- 19 ובשנים הראשונות של המאה ה- 20 כיהן בבייץ' כרב ואדמו"ר ר' משה ליב שפירא, משושלת האדמו"רים שפירא ממונקאץ'. אחריו כיהן במשך שנים רבות כרב ואדמו"ר לבית דז'יקוב וסאנץ' ר' אהרון הורוויץ, בנו של בעל "אמרי נועם" (ר' מאיר הורוויץ מדז'יקוב) וחתנו של ר' חיים הלברשטאם בעל "דברי חיים". הוא עזב את בייץ' ב- 1927 והתיישב בצ'כוסלובקיה. את מקומו בבייץ' מילא חתנו, יששכר דוב הלפרן, שכיהן עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה, והיגר לארצות-הברית. ניכרת היתה השפעתם של היהודים במועצת העירייה. כשליש מחברי המועצה היו על-פי-רוב יהודים.
במלחה"ע ה - II
בייץ' נכבשה בידי הצבא הגרמני ב- 7 בספטמבר 1939. מקצת מיהודי המקום עזבו את העיירה ופנו מזרחה, אך רובם נאלצו לחזור על עקבותיהם מפני ההתקדמות המהירה של הצבא הגרמני. גם הללו שכבר הגיעו לשטח שסופח לברית-המועצות, חזרו ב- 1940- 1941 למשפחותיהם בבייץ' (יש לציין כי בינואר 1942 נצטוו יהודים שחזרו לבייץ' לאחר 22 ביוני 1941 לעבור לגאליציה המזרחית). כבר בימים הראשונים של הכיבוש התחילו רדיפות היהודים. הם הוכו קשה ואירעו מקרים של גזיזת זקנים ופיאות. היו חטיפות לעבודות-פרך, בעיקר על-ידי אנשי הוורמאכט. יום-יום נערכו חיפושים בבתי היהודים והרכוש שבהם נגזל. על היהודים הוטלו קנסות כספיים. שני בתי-המדרש הוחרמו על-ידי השלטונות; הם רוקנו מתשמישי קדושה, אחד מהם היה למחסן והשני לקולנוע. בחורף 1939- 1940 הוכנסו לעיירה כ- 500 פליטים יהודים מלודז' וסביבתה, והאוכלוסייה היהודית בבייץ' גדלה ב- 1,300 נפש. במחצית פברואר 1940 נצטוו היהודים מגיל 12 ומעלה לשאת סרט לבן ועליו מגן דוד כחול, אבל תחילה לא הקפידו היהודים על גזירה זו. בתחילת 1940 מינו הגרמנים יודנראט, והעמידו בראשו את הסוחר מרדכי פלר. סגנו היה סלומון גץ. היודנראט היה כפוף ליודנראט האזורי ביאסלו. אמנם תפקידו העיקרי היה לספק את כל הדרישות של הגרמנים, אולם מן הדין לציין שהיודנראט בבייץ' ניסה להגן על יהודי המקום בשעת סכנה. כך, למשל, כשפשטו השמועות על אקציה מתקרבת היו אנשי היודנראט אוספים דברי ערך וחפצים כדי לשחד בהם את הגרמנים. יש הסבורים שהשוחד שנתן היודנראט מנע שילוחם של יהודי בייץ' למחנות-עבודה. על-פי יפוי-הכוח של הארבייטסאמט (לשכת העבודה הגרמנית) בגורליצה, סיפק היודנראט מדי יום ביומו 30 גברים לעבודת-כפייה, וכך הוטל על כל גבר לעבוד פעם בשבוע בלבד. במאי 1942, כשנתברר שסופם של היהודים קרב והולך, והתקווה היחידה היא העסקתם, אירגן היודנראט סדנה לייצור מברשות ונעליים בשביל הוורמאכט, ובסדנה זו עבדו אנשים בגיל גבוה. כ- 40 גברים הועסקו על-ידי החברה הגרמנית "באקרס-אולריך", בעבודות ניקוז בסביבה. תחילה הותר ליהודים לצאת את העיר על סמך רישיון מיוחד. ואולם לקראת הקמת הגיטו באוקטובר 1941 נאסרה עליהם היציאה מן העיר. אף-על-פי-כן לא פסקה התנועה מן הגיטו לשאר חלקי העיר. גיטו סגור הוקם במארס-אפריל 1942, ורק לשלושה חברי היודנראט ניתנה הרשות לעזוב בתפקיד את הגיטו ואת העיר. בתחום הגיטו נכללו הסמטאות בסביבת כיכר השוק. כלואי הגיטו היו מחוסרי כל פרנסה, ועל כן השתרר רעב בקרב השכבות העניות, ובעיקר בקרב הפליטים. בבייץ' לא היתה תחנת גיסטאפו וז'אנדארמריה גרמנית, אך היתה במקום תחנה של המשטרה הפולנית. ב- 3 בינואר 1942 הגיעו לבייץ' אנשי הגיסטאפו והז'אנדארמריה מיאסלו ומגורליצה. כל יהודי שנקרה בדרכם נרצח במקום. נספו אז 18 איש. ב- 17 בפברואר נורו על-ידי הגיסטאפו 14 יהודים, מקרב שלוש משפחות. ב- 19 בפברואר עצרה המשטרה הפולנית 71 יהודים, וב- 21 בפברואר ערכו אנשי הגיסטאפו סלקציה: 40 איש שוחררו ו- 31 נורו ורכושם נגזל. ב- 28 באפריל שוב באו אנשי הגיסטאפו, אסרו 14 יהודים, "קומוניסטים" כביכול, והרגום. ב- 25 ביולי שוב נורו 5 יהודים מקרב 2 משפחות; הללו הואשמו בפנייה "בלתי חוקית" אל השלטונות הגרמניים. ביולי 1942 הכניסו הגרמנים לגיטו המקומי את יהודי הסביבה. מספר התושבים הגיע אז ל- 1700 נפשות. ב- 22 ביולי נערך בכיכר השוק מיפקד של גברים בגילאים 18- 35. 170 גברים נשלחו למחנה-עבודה בפלאשוב. גברים שהצהירו כי הם בעלי-מלאכה נשארו במקום. בתחילת אוגוסט 1942 ציוו השלטונות הגרמניים על היהודים לשלם את כל המיסים, לרבות אלה שמלפני המלחמה. היודנראט נדרש אף לסלק את המיסים של היהודים שעזבו את בייץ'. ב- 14 באוגוסט 1942, בשעה שלוש לפנות בוקר כיתרו הגרמנים והמשטרה האוקראינית את העיירה. היהודים נצטוו להתייצב בכיכר השוק בשעה שבע בבוקר. החולים והזקנים (120 עד 180) נורו במקום, וגופותיהם נקברו בבית-העלמין היהודי. כל שאר היהודים, כ- 1,000 במספר, הועברו לצריפים ליד בית-המשפט העירוני ושהו שם, בצפיפות רבה, ובלא אוכל ושתייה, כ- 4 ימים. בינתיים ערכו המשטרה הפולנית המקומית ומכבי-האש חיפושים אחר היהודים שהסתתרו. ב- 17 באוגוסט הובאו כולם למחנה-המוות שבבלז'ץ. יושב-ראש היודנראט וסגנו הוכרחו לאסוף את הרכוש היהודי שעוד נותר במקום ולהעבירו לגורליצה, שם נרצחו שניהם בבית הקברות היהודי. עד אוקטובר 1942 נותרה עוד בבייץ' קבוצה של 40 יהודים שעבדו, כאמור, בחברת "באקרס-אולריך". הללו נשלחו למחנה-העבודה בפשמישל, ושם נעלמו עקבותיהם. יש לציין שיחסם של הפולנים ליהודים בבייץ' עד יוני 1941 היה תקין ואולם לאחר שפרצה מלחמת גרמניה-ברית- המועצות נעכרה האווירה. כאמור, המשטרה הפולנית שיתפה פעולה עם הגרמנים ברדיפת היהודים. לאחר השחרור הרשיע ב- 1947 בית-המשפט בגורליצה את אחד השוטרים, ינטורובסקי, ברצח יהודים. הוא נידון למוות, ופסק הדין הוצא לפועל. בינואר 1945 חזרו לבייץ' כמה וכמה יהודים; מהם שניצלו בכפרים הסמוכים, מהם ששרדו ממחנות הריכוז, ומהם ששהו בימי המלחמה בברית-המועצות. הניסיונות שנעשו לשקם את חיי היהודים בבייץ' לא עלו יפה. מיד לאחר השחרור נרצחו בבייץ' שלושה מיהודי המקום, ניצולי השואה. שני בתי-הכנסת לא הוחזרו לידי היהודים, באחד נתקיים בית-ספר ובאחר קולנוע. החוזרים הביתה שיפצו את בית-העלמין והקימו אנדרטה לקדושיהם. כעבור זמן קצר עזבו את העיר; רובם פנו לארצות-הברית ולישראל.