תרומות
ניישטאט NOWE MIASTO
קהילה בפולין
מחוז: וארשה
נפה: פלוצק
תולדות הקהילה:
בעת מלחה"ע ה - I
נובה מיאסטו הוקמה במחצית הראשונה של המאה ה- 15. בשנת 1420 העניק לה נסיך מאזוביה יאנוש הראשון מעמד של עיר. מפני שנובה מיאסטו היתה רחוקה רק 8 ק"מ מן העיר פלונסק שהלכה והתפתחה, נבלם גידולה ושנים רבות היא לא יצאה מגדר יישוב עירוני קטן, שרוב תושביו הנוצריים עסקו בחקלאות או במלאכות הקשורות אליה. בנובה מיאסטו נערכו 12 ירידים בשנה ובהם השתתפו סוחרי סוסים ובקר מן הסביבה. בשנת 1616 נמנו במקום 180 בתים. בשנת 1621 אישר מלך פולין זיגמונט השלישי מחדש את זכויות העיר שלה וכוחה הכלכלי של נובה מיאסטו נתחזק במידת מה, אבל לאחר פרוץ המלחמה עם שוודיה נפסקה התפתחותה; בשנת 1655 נחרבה העיר כמעט כליל ונשארו בה 15 בתים בלבד. כעבור כמה עשרות שנים שוב התחילה העיירה להראות סימני חיים, אולם שיקום ההריסות נמשך עד סוף המאה ה- 18 ואז נמנו בה 264 בתים. בחלוקת פולין השלישית, בשנת 1795, נכבשה נובה מיאסטו תחילה בידי פרוסיה ולאחר מכן, בשנת 1807, צורפה לנסיכות וארשה ובשנת 1815 - למלכות פולין. במאה ה- 19 הוקמה בנובה מיאסטו תעשייה ביתית של ייצור כפתורים ואלה שווקו גם למקומות מרוחקים ברוסיה. תעשייה זו סיפקה פרנסה לתושבים רבים. ראשוני המתיישבים היהודיים הגיעו לנובה מיאסטו כמשוער כבר במאה ה- 16. הם עסקו בסחר זעיר ובמלאכה. העירוניים הנוצריים ניסו להגביל את זכות המגורים של היהודים במקום וכנראה שהדבר עלה בידיהם ובפריווילגיה שניתנה לעיר בשנת 1566 נקבע, שליהודים מותר להחזיק בית אחד בלבד. בפריווילגיה משנת 1633 הוגדל מספר הבתים שמותר ליהודים להחזיק בנובה מיאסטו לארבעה. היהודים ידעו להתגבר על הקשיים ומספרם בעיר הלך וגדל. בשנת 1658 קיבלו היהודים רישיון להקים בית כנסת ומקווה, אך לא ידוע אם אכן בנו את אלה אז או בתקופה מאוחרת יותר. למרות ההרס שגרמה לנובה מיאסטו המלחמה עם השוודים, ואשר פגעה קשה גם ביהודי המקום, המשיכו היהודים לשבת בה. במאה ה- 19 גדלה האוכלוסייה היהודית במידה רבה. בשנת 1827 כבר היו היהודים בערך 50 אחוזים מכלל האוכלוסייה. בתקופה זו נעשה ניסיון להגביל את זכות המגורים של היהודים בעיר ולייסד רובע יהודי מיוחד. על אף הקשיים גדל היישוב היהודי בנובה מיאסטו . המסחר הזעיר, הרוכלות בכפרים והמלאכה שימשו בסיס כלכלי לאוכלוסייה היהודית. יהודים אחדים עסקו במסחר סיטונאי בתבואה ובחכירת חלקות יער לכריתה. בידי היהודים היו גם מספר מפעלים לייצור כפתורים שהוקמו בעיר בשלהי המאה ה- 19. קהילה מאורגנת הוקמה בנובה מיאסטו כנראה רק בשלהי המאה ה- 17. אז נבנה בית כנסת וקודש בית עלמין. בשנת 1799 בערך הוקם בית כנסת נוסף וקודש בית עלמין חדש שהתקיים עד ימי השואה. במחצית השנייה של המאה ה- 19 התבססה בעיר התנועה החסידית. בנובה מיאסטו ישב האדמו"ר ר' דוד צבי טויב, בנו של ר' יחזקאל מקוזמיר. הרב טויב נפטר בנובה מיאסטו בשנת 1882. בשנת 1878 התחיל לכהן בעיר כרב ואב"ד ר' שלמה קרישק והוא נשאר בתפקידו במשך יובל שנים, עד פטירתו בשנת 1928. לקראת סוף המאה ה- 19 התחילו להופיע בנובה מיאסטו הניצנים הראשונים של חיים פוליטיים ותרבותיים מודרניים. בשנת 1904 קם החוג הציוני הראשון וכעבור שנים אחדות הוקמו קבוצות של "פועלי ציון" ושל "המזרחי". בתקופה זו החל לפעול גם ה"בונד". כל החוגים האלה הגבירו את פעולתם הארגונית לאחר שנת 1916, לאחר שקיבלו אישור לכך משלטונות הכיבוש הגרמני. בשנת 1918 התחיל לפעול במקום הארגון "צעירי ציון". בימי מלחמת העולם הראשונה החמיר מצבם הכלכלי של היהודים בנובה מיאסטו . הקהילה הקימה מטבח עממי ובו חולקו חינם מנות מזון לנצרכים. בעת המלחמה בין פולין לברית המועצות (1920) אסרו השלטונות הפולניים כמה יהודים מתושבי העיר והאשימו אותם בשיתוף פעולה עם הבולשוויקים.
אחרי הזעזועים של שנות המלחמה והשנים הראשונות שלאחריה החלו היהודים לפעול לשיקום מצבם הכלכלי. המבנה המקצועי של היהודים ומקורות פרנסתם לא נשתנו בעיקרם, אך מצבם נעשה חמור יותר. יהודי נובה מיאסטו נפגעו קשה מן הקיפאון הכלכלי שהשתרר בפולין בין המלחמות. כמו-כן הם סבלו קשה מן האנטישמיות שהלכה והתגברה. ליד חנויותיהם הועמדו משמרות שמנעו את כניסת הקונים הנוצריים. לעתים קרובות הוכו יהודים בידי אנשי אגרוף פולניים. הפעילות נגד היהודים החריפה במיוחד בימי השוק והרתיעה את הרוכלים מלצאת לכפרים. הציבור היהודי הגיב על קשיים אלה בארגון מוסדות מקצועיים כלכליים משלו, שנועדו להקל מעט את המצוקה שגברה והלכה. בשנת 1925 נוסדה קופה קואופרטיבית, שנתנה את האשראי החיוני לקיומם של הסוחרים הזעירים ובעלי המלאכה. קופת גמילות חסדים, שפעלה במקום מכבר, הרחיבה את פעילותה וסייעה לסוחרים ולבעלי המלאכה באשראי ללא ריבית. הקופה הקואופרטיבית הפסיקה לפעול בשנת 1934 בגלל קשיים כספיים, אך נפתחה מחדש בשנת 1938; אז היו בה 160 חברים בערך. בשנת 1921 נוסדו אגודת הסוחרים היהודיים ואגודת בעלי המלאכה היהודיים וגם אלה סייעו לנזקקים באשראי ובהכשרה מקצועית. הקהילה הושיטה עזרה לדלים ביותר. למרות המצב הכלכלי החמור הוסיפה להתפתח במקום פעילות פוליטית שהחלה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הוקמו ארגוני נוער של המפלגות הציוניות והללו קיימו פעילות ענפה בתחום התרבות והחינוך: שיעורים ללימוד עברית, הרצאות על נושאים שונים. ארגונים אחדים הקימו גם נקודות הכשרה לעלייה לארץ-ישראל. "אגודת ישראל", שנוסדה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ריכזה בתוכה בעיקר את חסידי גור, שהיו הקבוצה החסידית הגדולה ביותר. במקום היו גם קבוצות קטנות של חסידי אדמו"רים אחדים אלכסנדר(, סוחאצ'ב, קסי'זדורג). בשנות ה- 20 הראשונות היה הרוב בהנהלת הקהילה נתון בידי נציגי הציונים. בשנות ה- 30 עבר השלטון בקהילה לידי "אגודת ישראל" שזכתה ב- 5 מנדטים מכלל 8 חברי ועד הקהילה. בבחירות למועצת העירייה שהתקיימו בשנת 1927 זכתה רשימת הגוש היהודי הלאומי (םינויצה) ב- 360 קולות וקיבלה שלושה מנדטים; רשימת ה"בונד" זכתה ב- 328 קולות וקיבלה שני מנדטים. בתקופה זו המשיכו רוב הילדים היהודיים ללמוד בחדרים פרטיים. בשנת 1925 נוסד בית-ספר "בית יעקב" לבנות ומספר התלמידות בו גדל במהירות. בשנת 1928 נפתחה בנובה מיאסטו ספרייה ציבורית.
ב- 2 בספטמבר 1939, ביום השני למלחמת העולם השנייה, החלו יהודים צעירים, שהיו חייבים להתגייס לצבא הפולני, לברוח מנובה מיאסטו לעבר וארשה. גם כמה וכמה משפחות עזבו את עיר מולדתם ופנו לערי הסביבה, אך רוב יהודי נובה מיאסטו נשארו לשבת במקום. ב- 5 בספטמבר נכבשה העיר בידי הצבא הגרמני. מיד עם כניסתם פרצו הגרמנים שתי חנויות למשקאות חריפים של היהודי רפאל פוקורסקי ושל הפולני צ'רמאנסקי וכן למגדנייה של יעקב שיאנו וחילקו את הסחורה לאוכלוסי המקום חינם אין כסף. ב- 16 בספטמבר, שבת שלאחר ראש השנה ת"ש, פרצו הגרמנים אל בית הכנסת, הרסו את פנים הבניין, הוציאו את ספרי התורה והעלו אותם באש במדורה שהציתו בכיכר השוק. למחרת היום אספו היהודים בחשאי את האפר וקברו אותו בבית העלמין היהודי. ביום הכיפורים ת"ש (23 בספטמבר 1939) הגיעו לנובה מיאסטו אנשי חיל האוויר הגרמני. הם הוציאו מבתיהם תוך מכות רצח את כל היהודים ללא הבדל מין וגיל וריכזו אותם בכיכר השוק. שם הוחזקו האנשים במשך 4 שעות כשידיהם מורמות. באכזריות רבה חיפשו הגרמנים בכליהם של המרוכזים דברי ערך וכסף. לאחר מכן העמידו את כל הגברים מול כיתת יורים והצהירו שהם ממתינים לפקודת ההוצאה להורג. לשם בידור ירו החיילים מדי פעם מעל לראשיהם של העומדים. ההמתנה נמשכה בערך שעה ואחר כך הריצו את כולם לעבודת פרך בכביש. תוך-כדי עבודה הוצאו מן השורות ונרצחו באכזריות 5 גברים: אלתר (לארשי) כהן, שלמה יוסף שטרן, גדליהו לווין, יוסף מאיירסדורף ויוסף פרנקל בעל( טחנת קמח שינסאשפמ). בעת הגירוש מן הבתים נהרגו הרש מילר ואברהם וולף הולצמאן. בערב של אותו יום הוחזרו הגברים לכיכר השוק. הגרמנים פקדו על בעלי הלבוש המסורתי להוריד את הזקנים והפיאות ולהחליף את הבגדים המסורתיים באחרים. כדי להבטיח שהצו אכן יקוים נלקחו מבין הגברים לאחר מכן הוטלו על היהודים גזרות נוספות: תשלום סכום של 20,000 זלוטי, החובה לענוד את הטלאי הצהוב, איסור לערוך קניות בשוק באופן חופשי על( היהודים היה לקנות את מזונם שלוש פעמים בשבוע ובמשך שעתיים דבלב). באוקטובר 1939 נכללה נובה מיאסטו ב"בצירק ציחנאו" וזמן מה לאחר מכן החלו הגרמנים לגרש את יהודי ה"בצירק" לשטח הגנרל גוברנמן. בתחילת נובמבר גורשו יהודי סרוצק וב- 4 בדצמבר גורשו יהודי נאשיילסק, המרוחקת מנובה מיאסטו 14 ק"מ. באחד הימים בסוף נובמבר 1939 רו