גטו לודז' GHETTO LODZ

גטו בפולין
מחוז: לודז'
נפה: לודז'
אזור: לודז' והגליל
אוכלוסיה:
• בשנת 1941: כ-145,000
• יהודים בשנת 1941: כ-145,000
• יהודים לאחר השואה: כ-900

תולדות הקהילה:
כללי
בשנים הראשונות לאחר המלחמה, כשעדיין לא קמה וארשה מהריסותיה, שימשה לודז' למעשה כבירת פולין, הודות למצבה הגיאוגרפי המרכזי ולפי שלא נהרסה כלל. במיטב הרבעים בעיר היו אלפי דירות ריקות במצב תקין, ולעתים מרוהטות ומצויידות לגמרי, שהניחו אחריהם הגרמנים שנמלטו בבהלה. על כן השתכנו בלודז' השלטונות והמוסדות המרכזיים של פולין, הם וסגל עובדיהם. לא ייפלא איפוא, כי בעיר זו התרכז בשנים 1945- 1948 הישוב החשוב והרב ביותר של שרידי היהודים בפולין, ובה ישבו מרכזי אירגוניהם ומוסדותיהם הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים. בשעת שחרור לודז' על ידי הצבא האדום נמצאו, כאמור, בתחום הגיטו לשעבר כ- 900 יהודים. קומץ זה גדל בהדרגה. לעיר הגיעו יהודים שבילו את המלחמה במחבואים, בעזרת תעודות מזוייפות, או שחזרו ממחנות הנאצים. מספר ניצולי- המחנות עלה בעיקר החל במאי 1945, היינו עם סיום המלחמה, ועלה לאלפים רבים. אחר כך, החל בסתיו 1945 ובשנים 1946- 1947, זרמו ללודז' רבבות של יהודי פולין מברית-המועצות, במסגרת מיבצע הרפאטריאציה. הללו השתקעו לא בלודז' בלבד. שלטונות פולין כיוונו את השבים לשטחים לשעבר גרמניים שסופחו לפולין. בשנים הראשונות לאחר המלחמה נמשכה גם הגירה עצומה של רבבות יהודים, שהתעכבו בפולין באורח-זמני בלבד. על כן היה מספר היהודים בלודז' משתנה בלי הרף. בסתיו 1945 היו בה 20 אלף יהודים הרשומים בוועד יהודי לודז'. במחצית 1946 היו בה כ- 15 אלף יהודים והם( אז 11.1% של כל היהודים ןילופב). בפברואר 1947 שוב עלה מספרם ל- 20 אלף. עד חודש זה עברו ברשימות הוועד 60 אלף יהודים, ביניהם כ- 30 אלף אסירי-מחנות ולמעלה מ- 30 אלף רפאטריאנטים מברית-המועצות. המוסד היהודי הראשון בלודז' היה ועד יהודי לודז'. כוועדי יהודים בערים אחרות בפולין הוקם גם ועד זה בידי יהודי המקום לשם מילוי תפקידה של הקהילה שאינה עוד, ושלטונות פולין, המרכזיים והעירוניים, ראו בו נציגות רשמית של יהודי לודז' ומוסד ציבורי העוסק בכל העניינים הספציפיים של אוכלוסים אלה. תפקיד-הוועד הדוחק ביותר היה סיוע לחוזרים בקורת- גג, לבוש, מזון, עזרה רפואית ועבודה. הפעולה התחילה ברישום, שאיפשר גם חיפוש קרובים ואיחוד משפחות. בפברואר ובמארס 1945 השיג הוועד מידי השלטונות המקומיים אלף דירות שנטשו הגרמנים, ושיכן בהן כעשרת אלפים יהודים - צפיפות-דיור של מותרות לגבי תנאי- הדיור דאז בשאר ערי פולין. אבל עם הזרימה ההמונית של הרפאטריאנטים מבריה"מ, לא הספיק מספר דירות זה. מראה המונים היושבים ימים על ימים על המידרכות שברחוב שרודמייסקה, מקום מושבו של הוועד, הפך להיות חזיון יומיומי בלודז'. באורח זמני שוכנו חסרי-הבית באולם של בית-חרושת מושבת בבאלוטי תחום( הגיטו לשעבר רחוב הבוקעי). שבים רבים השתכנו ביוזמתם בתחום הגיטו השומם וההרוס, אם אך מצאו שם תנאי-שיכון מינימליים. נציגי הוועד היו יוצאים אל תחנות לרפאטריאנטים בגבול בין פולין לבריה"מ ומשתדלים להגביל את זרימת היהודים ללודז', ולהחזיר אליה בעיקר את תושביה לשעבר. בתקופה זו פחתה יכולתו של הוועד להשיג דירות ליהודים. רוב היהודים היו זקוקים לעזרה חומרית. מקור הסיוע העיקרי ליהודי פולין היה-החל בספטמבר 1946 - הג'וינט, שחידש אז את פעולתו בפולין. חולק מזון, לבוש וכסף באמצעות הוועד-המרכזי ליהודי פולין והוועדים המקומיים. עזרה רפואית הושיט הט.א.ז. שגם הוא חידש את פעולתו מלפני המלחמה ונתמך על ידי יהודים בחוץ- לארץ. ככל שהגיעו השבים-החדשים לעצמאות, פחת מספר בני-טיפוחיו של הוועד, עד שנותרו המקרים הסוציאליים בלבד. עם אלה נמנו גם מספר פולנים עניים, מחסידי אומות העולם, שסייעו בהצלת יהודים בימי הכיבוש. קבוצות מקצועיות אחדות ובעלי-מלאכה מן היהודים התקשו למצוא עבודה. בתחום זה יש לראות כהישג חשוב את ייסודם של הקואופרטיבים היהודיים היצרניים בידי הוועד בשיתוף מפלגות אחדות: הקומוניסטים - פ.פ.ר., הבונד, פועלי ציון שמאל. נוסדו קואופרטיבים לחייטות, לתפירת לבנים, לסנדלרות, לפרוונות, למתכת ולצעצועים. מעונות נמצאו על נקלה, אך דלים היו האמצעים הכספיים. על כן התחילה הגאות בהתפתחותם של הקואופרטיבים רק כאשר הג'וינט והאו.ר.ט. גם( הוא בספטמבר 1946) חידשו את פעולתם בפולין ושלחו כסף, מכונות וחומרי-גלם. עד פברואר 1947 הפעיל האו.ר.ט. 8 קורסים למלאכה, ואיפשר בכך ליהודים רבים ללמוד מקצוע או להסב את מקצועם הקודם. בפברואר 1947 פעלו בלודז' 26 קואופרטיבים יצרניים. מבין 20 אלף יהודים שהתגוררו אז בלודז' עבדו בפועל 8,500, מהם 700 בקואופרטיבים, 1,500 בבתי-חרושת של המדינה, 1,800 במלאכה הפרטית ובמקצועות החופשיים, 500 במסחר הפרטי, 1,500 במשרדים ממשלתיים או עירוניים. הוועד פעל גם בתחום הטיפול בילדים וקיבל לחסותו את בית-היתומים היהודי בהלנוב ליד לודז', שפעל גם לפני המלחמה. קבוצת היתומים הראשונה בבית היו נערים בני 13- 16, בני יהודים מגרמניה שהובאו לגיטו לודז' ב- 1941. עוד בהיותם בגיטו הקימו הבנים קולקטיב של נערים עובדים, שהתקיים עד השחרור כנראה(, בחשאי, בתחום םמושה). נערים אלה לא שהו הרבה בבית היתומים, כי היגרו. אחר כך הגיעו לבית-היתומים קבוצת בני 14- 16 ממחנות הגרמנים, והוסיפו להגיע - כפי שהגיעו לשאר בתי-היתומים היהודיים בפולין שלאחר המלחמה - הילדים שגילה הוועד היהודי המרכזי במרחבי פולין, במנזרים שהחביאו ילדי יהודים בימי הכיבוש, וכן יתומים מברית-המועצות. כך נאספו בבית-היתומים כמה מאות ילדים. ביוזמת הוועד נוסד ב- 1945 בית-ספר בן 7 כיתות אחר( כך נוספה הכיתה 'ח), והוא בית-הספר היסודי ע"ש פרץ. במרוצת הזמן הורחב בית-הספר ונוספו לו כיתות על-יסודיות. לשון-ההוראה היתה יידיש, ותכנית-הלימודים של בתי-הספר ציש"א מלפני המלחמה. גם המורים היו ברובם מורים מנוסים מבתי-הספר ציש"א. בית-ספר זה פעל עד 1969, ונסגר בגלל חוסר תלמידים. בעשר השנים האחרונות לקיומו היתה לשון-ההוראה פולנית. השינוי בא לפי הוראות של השלטונות וגם משום שפחת והלך מספר הילדים היהודים בלודז' היודעים יידיש מביתם. אולם תולדות היהודים וספרות יהודית נשארו כמקצועות-למידה. מרכז החלוץ ייסד בלודז' ב- 1945 בית-ספר עברי יסודי בן 6 כיתות ע"ש "לוחמי הגיטו". בשנים 1947- 1948 למדו בו 200- 160 תלמידים. באוגוסט ובספטמבר 1946 נערכו בלודז' ועידות ארציות של נציגי בתי-הספר העבריים, ובהן נקבעו היסודות האירגוניים של בתי-ספר אלה ותכנית-לימודים אחידה. הוועד פתח פנימייה לתלמידי הכיתות הגבוהות או לסטודנטים. היא שכנה ברחוב פראנצישקאנסקה, בבית משופץ, שבו שכנה גם בתקופת הגיטו הגימנסיה היהודית. בשנים הראשונות לאחר המלחמה למדו במוסדות החינוך הגבוה בלודז' כמה מאות יהודים. בסוף 1945 נמנו עם חוג האקדמאים ליד הוועד 150 חברים, ובמחצית 1947 - 280 חברים. במארס 1948 היה מספר הסטודנטים היהודים בלודז' כ- 400. מסיבות האמורות לעיל, משכה העיר את אנשי האינטליגנציה, את נציגי התרבות היהודית וכן אמנים. הסופרים והעיתונאים היהודים יסדו בלודז' איגוד ובעזרת הוועד נערכו לעתים קרובות ערבי-ספרות. כן נערכו בעזרתו קונצרטים והצגות תיאטרון. בלהקת תיאטרון היהודית הראשונה בלודז' בהנהלת משה ליפמן, השתתפו בעיקר שחקנים שבאו מבריה"מ. לאחר שיצאה להקה זו את פולין במחצית 1946, שיקמה את התיאטרון השחקנית הנודעת אידה קאמינסקה. במרוצת הזמן עמד תיאטרון זה להיות התיאטרון היהודי הממלכתי בפולין. בקרן, שנאספה בעיקר על ידי אירגוני יוצאי לודז' בחוץ-לארץ, שיפץ הוועד את הבניין ההרוס שברחוב שרודמייסקה וכונן בו את "בית התרבות היהודית", שבו שוכן גם התיאטרון. במארס 1947 פתחה המחלקה לתרבות של הוועד אולפן לשחקני התיאטרון. נוסד גם איגוד השחקנים היהודים. בלודז' פעלו גם "חברה יהודית להפצת האמנויות", "חברה יהודית לתרבות ולאמנות", ו"איגוד הציירים והפסלים היהודים". בינואר 1948, בחודש התרבות היהודית שאירגן הוועד-המרכזי ליהודי פולין, נפתחה בלודז' תערוכת 23 אמנים. הוועד עזר לאמנים היהודים להקים את "האולפן לאמנים ולפסלים יהודים", ולשם הבטחת פרנסה סייע להם בייסוד קואופרטיב-ייצרני של אמנים "שטוקה". כבר בפברואר 1945 עברה ללודז' "הוועדה המרכזית להיסטוריה יהודית", שנוסדה בלובלין בדצמבר 1944, מיד לאחר שיחרורה של העיר. בראשה עמד ד"ר פיליפ פרידמן. עד סוף 1946 הוציאה-לאור הוועדה 26 פרסומים מתחום תולדות היהודים בפולין בתקופה הכיבוש הנאצי. חברי ועדה זו השתתפו גם כמומחים במשפטו של ראש גיטו לודז', האנס ביבוב, שנערך בלודז' באפריל 1947, ונסתיים בגזר-דין-מוות על הנאשם. ב- 1948, כשעברה הוועדה לווארשה והפכה להיות "המכון היהודי ההיסטורי", הוסיף לפעול סניפה בלודז' בשנים הראשונות לאחר המלחמה נמצאו בלודז' המערכות ובתי-הדפוס של כל העיתונים היהודיים שבפולין, בטאוני המפלגות, העיתונים לספרות וכיוצא באלה. מספר כתבי- העת הנדפסים אז בלודז' הגיע ל- 20. מיד לאחר השיחרור הוקמו בלודז' סניפים של מפלגות - ציוניות "האיחוד(" - ציונים כלליים, פועלי ציון-שמאל, התאחדות ופועלי ציון ןימי) וכן של אירגוני הנוער - השומר הצעיר, גורדוניה, החלוץ והנוער הציוני. הוקם גם סניף של הבונד. כמו כן השתייכו יהודים רבים לפ.פ.ר. ומקצתם לפ.פ.ס. אירגוני הנוער הציוניים הקימו כמה קיבוצי הכשרה בלודז'. השלטונות לא התירו הקמת אירגון של הרביזיוניסטים. בלודז' הוקם איגוד הפארטיזאנים ונכי המלחמה היהודים. לאחר השתלטותם המלאה של הקומוניסטים על מדינת פולין בשנות 1948- 1949 לא נותר מקום לפעילותן של המפלגות הציוניות וכן של הבונד בקרב יהודי פולין. ב- 1949 פורקו המפלגות הציוניות ולחבריהן ניתנה האפשרות לעלות ארצה. הבונד חדל מלהתקיים ולחלק מחבריו, שלא היגרו, ניתנה האפשרות להתקבל ל"פ.ז.פ.ר."-מפלגת השלטון שקמה מיחודן של הפ.פ.ר. והפ.פ.ס. באוקטובר 1949 פורק הוועד המרכזי של יהודי פולין על סניפיו בערים, ומוסדותיו סופחו ל"איגוד החברתי-התרבותי של יהודי פולין", שבא למלא את מקומו, בעיקר בפעולות בתחום החברה והתרבות. כן נאסרה פעילותם של הג'וינט ושל האו.ר.ט. ב"איגוד" הנ"ל שהוצהר אמנם כבלתי מפלגתי, היתה השפעה מכרעת לחבריו הקומוניסטים. מכאן ואילך התנהלו חיי החברה והתרבות של היהודים בפולין, וכמובן גם בלודז', במסגרות שנקבעו על ידי השלטונות ושבוצעו בידי פעילי ה"איגוד", שחסותו היתה פרושה על המוסדות והמיפעלים היהודיים קואופרטיבים(, בתי ספר, מועדונים, קייטנות ילדים 'וכו). מלבד ה"איגוד" נתקיימה בלודז' "הקונגרגאציה"- קהילה יהודית שתפקידיה מוגבלים אך ורק לענייני דת הפיקוח( על בית הכנסת ובית העלמין, אספקת בשר כשר ואירגון מטבח כשר לשומרי כשרות 'וכו), הקונגרגאציה העסיקה רב הרב( ונירומ) ושוחט. יהודים רבים נמצאו מחוץ לשתי המסגרות החברתיות הנ"ל; הם פרשו מהציבור היהודי והשתדלו להשתלב בחברה הפולנית. על הישוב היהודי בלודז', בדומה לשאר ריכוזי היהודים בפולין שלאחר מלחמת העולם II-ה, עברו זעזועים רציניים. לאחר שלושה גלי העלייה לישראל וההגירה לארצות מערב אירופה וארה"ב הגל( הראשון בשנים 1949- 1951 לאחר קום מדינת ישראל; השני בשנים 1956- 1959 לאחר הגיעו של גומולקה לשלטון, והשלישי לאחר שגאה גל האנטישמיות בפולין החל ב- 1967 ועד שנות ה- 70) נתרוקן הישוב היהודי בלודז'. אחרי כל גל וגל של היציאה מלודז' ניסו הנותרים במקום לשקם את הריסות הישוב ולבנות מחדש את מוסדותיו. בשנים 1951- 1956 מילא ה"איגוד" בהצלחה את מקומו של הוועד היהודי לשעבר בתחום הפעילות החברתית והתרבותית. בשנים 1957- 1967 שוב בא לעזרתו הג'וינט ובמימונו שוקמו הקואופרטיבים, הוגש סעד ועזרת רפואית לנצרכים, אורגנו קייטנות לילדים ונתקיים מועדון, בו נערכה פעילות תרבותית ענפה. ליד המועדון היהודי נתקיימו -מקהלה, וחוג דראמטי. כאמור, רוקן גל היציאה מלודז' של שנה 1967 ועד לשנות ה- 70 את הישוב היהודי מתושביו ונותרו בו כמה מאות נפשות בלבד.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
עד( שהוכרה לודז' כעיר תעשייה, ב- 1820) מגורי יהודים בעיירה לודז' אינם נזכרים לפני המאה ה- 18. העיירה הדלה מבחינה כלכלית, רכושם של בישופי קויאווי, לא התאימה בוודאי להתיישבותם של יהודים, אך לא נמצא זכר לאיסור על השתקעות יהודים בה. רשומות הבישופות של קויאווי מוכיחות, כי אכן היו יהודים בלודז' בראשית המאה ה- 18. מרשומות מס-הגולגולת ששילמו היהודים בעיירה ובכפרים הסמוכים בשנים 1775- 1784 מסתבר, כי גרו שם משפחות אחדות של חוכרים ופונדקאים. בין 1775- 1781 התגורר בבית-החרושת לבירה בלודז' החוכר יואכים ואשתו, ובכפר חויני גרו ב- 1788 שלוש משפחות יהודים: החוכר אברם והפונדקאים הלל וסלומון. ב- 1781 גרה בלודז' משפחת הפונדקאי יוסף, ובחויני גרו שתי משפחות ברוך( וסלומון 'ץיבוקראמ), בכפר באלוטי- משפחת החוכר איצק. ב- 1784, בקירוב, השתקעו בלודז' שתי משפחות הפונדקאים( שעיה אברמוביץ' ולווק 'ץיבובוקעי), בחויני - משפחת הפונדקאי יוסק, ובבאלוטי- משפחת החוכר סלומון. אחידות הזכויות העירוניות וחילון הערים של הכנסייה - מעשי ידי הכובש הפרוסי- השפיעו גם על עליית מספרם של היהודים בלודז' ובכפרי הסביבה בשנים 1793- 1806, וגרמו התפלגות קלה במיבנה המקצועי שלהם. תופעה זו מגלה את מגמת ההתפתחות גם בתקופת נסיכות וארשה וכן בשנים הראשונות של מלכות פולין. ב- 1793 היו בין 191 תושבים בלודז' בלי( כפרי הביבסה) 11 יהודים, בני שלוש משפחות: חוכר, בורסקי, חייט. במירשם תושבים ארצי ב- 1808 נרשמו בלודז' 58 יהודים, שהם 13.4% של תושבי העיר. במירשם שערך ב- 1809 ראש העיר לודז' נרשמו 98 יהודים. בטבלה המראה את מספר בעלי-הבתים היהודים הנמנים עם קהילת לודז', שנערכה ב- 1810, נרשמו 25 משפחות יהודים ובהן 98 נפשות (14 משפחות בלודז', ו- 11 בכפרי הביבסה). ואלה מקורות הפרנסה של המשפחות הנ"ל: 12 פונדקאים וחוכרים (8 מהם םירפכב); חקלאי וגם( יאקדנופ) 1; מבשל יי"ש 1; חוכר באחד( מכפרי הביבסה) 1; 4 חנוונים; 3 חייטים; אופה 1; 2 פועלים שכירים. ב- 1820 כבר היו היהודים 33.89% של מספר האוכלוסים הכללי, וחשיבות מכרעת נודעה להם בתחומים חשובים של חיי הכלכלה בעיירה. בעיקר גדלה חשיבותם במסחר ובמלאכה, שהם תחומי-העיסוק המסורתיים של היהודים. גידול זה הקביל לשינוי-פניה של לודז' מעיירה שתושביה עוסקים בחקלאות למרכז למסחר-ולמלאכה. ב- 1820 כבר עסקו בחקלאות רק שליש מתושבי לודז'. חלקם של סוחרים ובעלי-מלאכה עסקו גם במסחר נוסף, כגון מכירת בדים, מלח, משקאות. עם כלי-הקודש נמנה השמש, שהיה גם גלב. בתקופה הקדם-תעשייתית היו האוכלוסים היהודים של עיירה ענייה זו רובם דלים. לפי מירשם הרכוש של יהודי לודז' (1821) היה רק בידי 4 משפחות רכוש ששוויו 2,500- 6,000 זלוטי, 12 משפחות- 1,000- 1,500 זלוטי, ו- 42 משפחות שרכושן למטה מ- 500 זלוטי רכושן( של 23 משפחות מאלה היה למטה מ- 100 זלוטי, ולמשפחה אחת לא היה כל שוכר). עד 1793 נבצר מיהודי לודז' המעטים ליצור קהילה נפרדת. הם השתייכו לקהילות הסמוכות הגדולות יותר. ב- 1775 צורפו לקהילת סטריקוב, וב- 1782 - לקהילת לוטומיירסק. רק בתקופת הכיבוש הפרוסי התחילה להתגבש קהילת לודז' ומוסדותיה החשובים קמו בתקופת נסיכות וארשה. מקימיה הראשונים של קהילת לודז' היו פינחס זיידלר בא( מפשדבוז' ב- 1795), פנחס זוננברג בא( מלנצ'יצה ב- 1797) ולווק הבר בא( מלוטומיירסק ב- 1801). זוננברג והבר היו גם שוחטים, ושימשו למעשה כמנהיגים רוחניים של העדה, שעדיין לא השיגה ידה לקיים רב. לאחר תלונת בני העדה, פיטרו אותם השלטונות כשוחטים ומינו במקומם את דוד הרשקוביץ', שהיה גם חזן. לפי תיעוד מ- 1809 היו פרנסי הקהילה הראשונים פנחס זיידלר ומשה פייטלוביץ'. המריבות בין השניים והלשנותיהם ההדדיות גרמו, שהשלטונות הכריזו על בחירות לוועד-הקהילה, שנערכו ב- 1810. באספה זו בחרו 14 בני העדה בפנחס זוננברג ובמנדל מושקוביץ' כפרנסי הקהילה. בתקופת כהונתם קמו המוסדות העיקריים של הקהילה. בית-הכנסת ברחוב דוורסקה (הקסרובלוו) וההקדש שלידו נבנו ב- 1809. ב- 1811 נקנה מגרש שממדיו 13- 35 מטרים, בקירוב, שנועד לבית-עלמין. בית-עלמין קטן זה הורחב בלי הרף על ידי קניית שטחים סמוכים, התקיים עד 1892, ונודע אחר כך כ"בית-העלמין הישן" ברחוב וסולה. עם קידוש בית-העלמין נוסדה חברא-קדישא, וכעבור שנה נטלה לעצמה גם את תפקידי ביקור-חולים. בפרוטוקול אספת-המייסדים של חברא-קדישא ב- 1811 מסופר על נוכחות הרב - אב"ד קהילת לודז', ר' יהודה אריה, בן רבה של וידאווה. אולם בפניות הרשמיות אל השלטונות ב- 1814 עדיין הקהילה מזכירה אותו כדיין, בעל משכורת של 300 זלוטי לשנה. ב- 1818 עזב את הקהילה מסיבות שלא נודעו, ועל כס-הרבנות עלה ר' פנחס הלר מרוזפשה. יש להניח, כי גם הוא שימש כדיין, שכן רק לבא אחריו, ר' מנדל וולף ירוזולימסקי, שנכנס לתפקידו ב- 1824, העלתה הקהילה את השכר ל- 900 זלוטי, היינו סכום ההולם את תפקיד הרב. דלות היו הכנסותיה של קהילת לודז' הקטנה: מכירת מקומות-תפילה בבית-הכנסת, מכירת אחוזות-קבר ומס- שחיטה. פרנסי הקהילה ניהלו את משקה ללא הנהלת- חשבונות כלשהי. על אף דלותה של הקהילה וההזנחה במוסדותיה העדר( חדר של הקהילה עד 1822, בית-הכנסת שלא שופץ וכיוצא הזב), הלכה חשיבותה ועלתה, וב- 1822 כבר חלשה הקהילה על יהודי הכפרים הסמוכים מילשקי(, בודלב), בסך-הכול 74 משפחות, שהן 282 נפשות. תעסוקת אוכלוסי לודז' ב- 1821 המקצוע נוצרים יהודים 1. מסחר סך-הכול 3 23 מוכרי משקאות 3 8 חנוונים - 11 סוחרי תבלינים ומלח - 3 סוחרי צמר - 1 2. מלאכה סך-הכול 24 23 חייטים - 9 אופים - 8 קצבים 3 2 בורסקים - 3 זגגים - 1 סנדלרים 8 - נגרים 2 - עגלנים 2 - נפחים ומסגרים 2 - עושי נפות 2 - נגרי-בניין 1 - חרטים 1 - חבתנים 1 - מלבני לבינים 1 - טוחנים 1 - 3.עיסוקים שונים סך-הכול 124 13 כלי-קודש 1 2 מורים - 1 חקלאים 74 - שכירים ומשרתים 49 9

סגור

הישוב היהודי עד 1918
ב- 1820 נכללה לודז' ברשימת ערי-החרושת. ב- 1823 התחילה זרימת עובדי-טקסטיל מחוץ-לארץ, בעיקר מגרמניה. בשנים 1823- 1828 התפתחה בלודז' תעשיית הטקסטיל, ובסוף החומש התפרנסו מתעשייה זו כ- 2,000 נפשות. עד 1828 כבר נוסדו בתי-חרושת גדולים ומקיפים, שהעסיקו מאות פועלים. אוכלוסיית העיר גדלה ב- 534 אחוזים. מגמת ההתפתחות נמשכה, בהפסקות קצרות במשברים( של 1843- 1847 וכן 1853- 1854) גם בעשורים הבאים. ואלה האירועים החשובים בתולדות התפתחותה של העיר: ב- 1835 הובאה מכונת- קיטור למטוויית-הכותנה של לודביג גייר, ומספר הפועלים בה עלה ל- 500 (1841); ב- 1842 בוטל באנגליה האיסור לייצא מכונות-טווייה, ויבואן ללודז' גדל; ב- 1850 בוטל גבול- המכס בין פולין ורוסיה, וכך נתאפשר יצוא חופשי של סחורות לודז' לרוסיה; מלחמת קרים (1853- 1855) הגבירה את הביקוש לסחורות טקסטיל לצורכי הצבא. מאורע חשוב בתעשייה קבע קארול שייבלר, כשייסד בשנים 1854- 1856 מטוויית-כותנה (18,000 םיכלפ) ובית-אריגה מכני לכותנה. עם התיעוש האינטנסיבי של לודז' עלה מספר האוכלוסים הכללי מ- 767 נפש ב- 1820, ל- 33,417 נפש ב- 1863, הווי אומר פי 43- 44. שונה היה גידול האוכלוסיה היהודית בלודז' בתקופה זו: עלייה פי 22 (820- 259 נפשות, 1863 - 5,633 תושפנ). אחוז היהודים באוכלוסיה הכללית של העיר היה נמוך בהשוואה לשאר ערי המלכות ובהשוואה לערי-חרושת אחרות. היו כמה סיבות לתופעה זו. בין האורגים ופועלי- התעשייה הבאים מחוץ-לארץ לא היו כמעט יהודים, שכן יהודי הארצות שמהן באה ההגירה לא עסקו בטקסטיל, כמלאכה וכתעשייה. לעומת זה, בענפים האחרים של המסחר והמלאכה בלודז' לא היה כוח-משיכה מספיק להגירה המונית מחו"ל. על הגירת יהודים חלו גם הגבלות חמורות. היו גם הגבלות על השתקעות יהודים בישובי-חרושת חדשים, ובלודז' נקבע גם רובע יהודי ב- 1822. הנסיונות להגביל את זכות-המגורים של יהודים בלודז' ולדחוק אותם לרובע צר (וטיג) קדמו לצו הרשמי של הממשלה בעניין זה. כבר ב- 1820 פנה אל השלטונות הכומר צ'רווינסקי וביקש שלא ירשו ליהודים לגור בקרבת הכנסייה, מפני שתפילתם הקולנית מפריעה לעבודת-הקודש. בה בשנה פרסמו שלטונות המחוז צו, הקובע את זכות-המגורים של היהודים בעיר העתיקה: מהיהודים המתגוררים ברחובות וולבורסקה ונאדז'צ'נה נדרשו הוכחות, שהם מקיימים את צו-המלך מ- 1809 שנגע( לקביעת הרובע היהודי השראווב) היינו, שאינם לובשים לבוש מסורתי יהודי, אינם מגדלים פיאות וזקן, ושולחים את ילדיהם לבתי-ספר ציבוריים. על היהודים בלודז' נאסר לגור בשאר הרחובות, והם חויבו למכור את בתיהם לנוצרים. אבל הצו לא ציין תאריך של הוצאה- לפועל, והפסיד למעשה את ערכו. העניין נגרר עד 1822, ובה פורסם הצו הקובע רובע יהודי בלודז'. לפיו יותר ליהודים לגור בצד הדרומי של הרחובות פודז'צ'נה, רינק וולבורסקה, לרכוש שם מגרשים ולבנות בתים, בתנאי שיקיימו את הדרישות שנזכרו לעיל, לפי הצו של 1809. החל ב- 1827 עמד לחייב את היהודים האיסור לגור בכל רובע אחר, מלבד הרובע שנקבע. הצו התיר לגור מחוץ לרובע לשתי משפחות יהודים בלבד בכל רחוב, בתנאי של "אירופאיזציה" לא( ללבוש לבוש מסורתי, לדעת פולנית, צרפתית או גרמנית, לשלוח את הילדים לבתי-ספר םיירוביצ), ובתנאי שיהיו בעלי-רכוש של 20,000 זלוטי לפחות, ויהיו "מועילים" לארץ בניין( בית-חרושת, בניין אבן על מגרש ריק, בנקאות, מסחר סיטונאי, רופא, צייר או אמן רחא). לפריווילגיה זו לא היה תחילה כל ערך. עד 1840 לא נראו בלודז' יהודים שלבושם אירופי, ובאוכלוסיה היהודית הדלה לא היו בעלי רכוש של 20,000 זלוטי. הרעה ניכרת של הצו היתה בפירוש שפירשו אותו השלטונות, היינו, שיהודים הקונים מנוצרים בתי-עץ חייבים לפרקם מיד ולבנות במקומם בתי-אבן. ברובע היהודי הזעיר היו 19 בתי-עץ ו- 5 בתי-אבן, רובם בני קומה אחת. צפיפות המגורים החריפה לבלתי-נשוא, אם נביא בחשבון, כי בתחום זה עצמו גרו ב- 1825 - 342 נפשות, וב- 1841 - 1359 נפשות. מלבד יהודים אלה גרו ברובע היהודי גם נוצרים. מחירי הבתים והמגרשים המעטים עלו פי שלושה. על אף התנאים הקשים התחילו היהודים בבנייה נמרצת ברובע שהוקצה להם. בתי-האבן הראשונים נבנו בשוק העיר העתיקה כבר ב- 1825. אולם הבנייה לא היתה עשוייה להפחית את צפיפות-המגורים היתירה, וההכרח להרחיב את הרובע דחק יותר ויותר. בהרחבת הרובע היו מעוניינים לא היהודים בלבד, אלא גם העירייה, שציפתה לבינוי הרחובות שיצורפו לרובע, וכן הנוצרים בעלי הבתים והמגרשים, שציפו לעליית מחיריהם של מגרשים ודירות. בבקשות להרחבת הרובע פנו איפוא לא היהודים בלבד, אלא גם הנוצרים, והעירייה תמכה בהן. ב- 1841 הגיש הגוברנאטור לשלטונות הממלכה תכנית הרובע היהודי, על ידי צרוף הרחובות: הצד הצפוני של פודז'צ'נה וולבורסקה, שלושה צדדים של השוק בעיר העתיקה, הרחובות דרבנובסקה וסטודולנה, חלק מרחוב זגיירסקה (הקסבוקרטויפ). תשובת השלטונות היתה דו- משמעית: הם לא אישרו את התכנית, אך המליצו לא להפסיק את עבודות הבנייה שהתחילו בהן יהודים בלודז'. היה בכך משום מתן רשיון זמני, שלא ביטח כלל את השקעת-ההון בבנייה, ולא הבטיח קביעות לתושבי החלק החדש ברובע, שהורחב בשיטת "העובדות המוגמרות". השלטונות המרכזיים אישרו רשמית את צרוף הרחובות האלה לרובע רק ב- 1861, והוסיפו עליו עוד 4 רחובות. בשנים 1841- 1851 בנו היהודים בשוק 11 בתי-אבן רבי- קומות, וברחובות צדדיים - 7 בתי-עץ. אבל גם הרובע היהודי, שהורחב בדיעבד, לא הספיק עוד לאוכלוסיה היהודית בלודז', שגדלה במהירות: 1841 - 1359 נפשות; 1857 - 3050 1857 - 3050 נפשות; 1862 - 5380 נפשות. הגבירו את הצפיפות ברובע הכמות העצומה של הסחורות שאוחסנו בשטח לא רב, וכן השהייה הזמנית של קונים רבים. שלטונות-העיר מצאו עצה ותושיה, והשתדלו להגביל ואפילו לאסור השתקעות יהודים נוספים ברובע. בעזרת שוטרים וחיילים ניסו לסלק יהודים מהרובע, בטענה שאין ידם משגת לקנות מגרש ריק או בית-עץ, ולבנות בית-אבן במקומו. אולם הנגישות וההגבלות לא יכלו לעצור את זרימת היהודים מהסביבה, שתנאיהם החומריים אילצו אותם לבקש לחם בעיר-התעשייה המתפתחת במהירות. היהודים הבאים אל העיר גרו בה איפוא בלי רשות. כך תיאר ראש-העיר את הזרימה הבלתי-לגאלית של היהודים: "היהודים מנצלים תחבולות שונות כדי להדחק לתוך העיר. תחילה בא הגבר כפועל המחפש עבודה, ומשמצא קורת-גג, מגיעה אשתו בתורת משרתת, ומשהשתקעה על ידי מזימה זו, שניהם מתאחדים, ואחר כך, לאחר שחידשו כעבור שנים אחדות את הרשיון, הם נעשים תושבים וכבר אינם רוצים לעזוב את העיר". הגיעו גם יהודים בעלי הרכוש שנקבע בצו, היינו 20,000 זלוטי, וב- 1848, כשהופחת הסכום והעמד על 9000 זלוטי, עלה בהרבה מספרם של הבאים. תנאי המגורים ברובע הלכו הלוך ורע, והמאבק על הזכות לגור בלודז' נעשה קשה ועקשני יותר. מצב זה היה שריר וקיים עד צווי-הצאר (1862), שביטלו את ההגבלות על מגורי יהודים בערי הממלכה. כאמור, נאסרו מגורי יהודים בכל הרבעים החדשים, אף על פי שהיסוד החוקי לאיסור זה לא הוגדר ברור. תושבי הישובים האלה, המתישבים הגרמנים, דרשו איסור רשמי ומפורש של מגורי יהודים במקומותיהם. אף על פי שהצו לא ניתן, לא הורשו עד 1840 כשצורף( הישוב לודקה 'זדולל) לגור ברבעים אלה, או שנתקלו בקשיים גדולים. למשל, בעשור הראשון לישוב "העיר החדשה", לא השתקע שם אפילו יהודי אחד. רק ב- 1833 זכה לודביק מאמרוט, סיטונאי החוטים הנודע מקאליש, לאחר השתדלות ממושכת, ברשיון לפתיחת מחסן-חוטים ב"עיר החדשה". כעבור שנים אחדות הורשו לגור שם הסוחרים-הסיטונאים העשירים דוד לנדה ושמואל יחזקאל זלצמן. עד הצו בדבר הורדת צנזוס-הרכוש מ- 20 אלף ל- 9 (1848) לגבי כל יהודי המבקש להתגורר מחוץ לרובע היהודי, הורשו רק משפחות מעטות לגור ב"עיר החדשה". בין 1851- 1857 הורשו לגור שם 18 סוחרים יהודים, רובם סוחרי גלם ומוצרים של טקסטיל. גם ללא רשות השתקעו יהודים בישוב זה: ב- 1859 היה מספר דייריו הלא-חוקיים 28, וכבר ב- 1861 התגוררו ברובע 74 משפחות יהודים, שהן 312 נפשות ולא( הובאו בחשבון המשפחות שפסחה עליהן רשימת הייריעה). עם עניין הרובע היהודי קשור ייסודו של הישוב נובה באלוטי או באלוטי מ(- 1915 - רובע העיר 'זדול), שהיה מאוכלס בצפיפות על ידי יהודים, בעיקר מהשכבות העניות. הכפר באלוטי היה סמוך לרובע היהודי, והתאים לצורכי איכלוס ובנייה. החקלאות לא השתלמה שם, ומחירן הגבוה של הדירות בלודז' וגדישותו של הרובע היהודי, היו עשויים להביא לישוב מאות קונים לדירות זולות. זאת ועוד, היהודים המשתקעים כאן יכלו להמנע מכל הגבלה חוקית ונגישות מינהליות, הכרוכות בזכות-המגורים של יהודים בלודז'. לאור סיכוי זה באו בדברים שני סוחרים-יזמים מלודז', איצק בלאוואט ואיצק בירנצווייג, עם בעל באלוטי, וקנו ממנו 408 מורג קרקע המורג( = 5.6 םאנוד), לשם מכירתה חלקות-חלקות. המוכר הבטיח לקונים, כי ישיג רשיון להקמת ישוב חרושתי במקום, ואף יזכה במעמד של עיר למענו. על סמך זה התחילו השוכרים לתכנן ב- 1858 מגרשים, רחובות ובניינים לישוב החדש. אבל השלטונות לא העניקו להם רשיון לישוב עירוני וחרושתי. היוזמים לא נפלו ברוחם, הצהירו שהם משווים לישוב שלהם אופי חקלאי, אך למעשה לא משכו ידם מתכניתם לבנות ישוב עירוני. כבר ב- 1860 חולקו מגרשים רבים כ(- 145 מגרשים של מורג או םיינש). בישוב נבנו כ- 30 בתי-עץ ו- 2 בתי-אבן. נסיונות העירייה להפקיע בהמשך התפתחותו של רובע באלוטי, לא עלו יפה, שכן גברה עליהם הסטיכיה של ההשתכנות. כבר ב- 1860 נסתמן המיבנה המקצועי והחברתי הספציפי של תושבי באלוטי, נוצרים ויהודים: בין 95 משפחות היהודים שהתגוררו שם, היו 84 של פועלים ובעלי-מלאכה, 10 התפרנסו ממסחר, ורק משפחה אחת עסקה בחקלאות. מיבנה האוכלוסיה הנוצרית היה דומה. ואכן, במיבנה חברתי-מקצועי אופייני זה של באלוטי לא חלו תמורות חשובות בחמשים השנים הבאות, כשישבו ברובע 100,000 תושבים. היותה של באלוטי כפר, הכפוף לתחום מינהלי של הכפר ראדוגושץ' ולא ללודז', השפיע לרעה על בינוי ישוב-רובע זה. היה תוהו-ובוהו בבנייה זו. לא הושקעו ההשקעות החיוניות מבחינת העיור והגהות, הרחובות היו צרים, לא רוצפו, לא הוארו, לא הונחו קווי-ביוב. השלטונות הרוסיים סרבו בעקשנות לצרף את באלוטי ללודז', בגלל החשש מפני השפעתם של הפרולטארים, המרדנים-בכוח, על שאר אוכלוסי העיר. ואכן, עד מלחמת העולם I-ה נשאר רובע באלוטי על 100 אלף תושביו בבחינת נספח לראדוגושץ'. לאחר צרוף באלוטי ללודז' (1915), בתקופת הכיבוש הגרמני, וכן בתקופה שבין המלחמות, לא נעשו פעולות מספיקות לבינויו מחדש של הרובע ולהפיכתו לחלק בריא, נורמלי, של העיר.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
הטבלות המובאות להלן מתארות את המיבנה הכלכלי- מקצועי של יהודי לודז' בשנים 1820- 1861. ההבדלים בכמה נתונים לגבי 1861 בין הטבלות 1 ו- 2 נובעים מסיווג שונה של כמה קבוצות מקצועיות שהיה נקוט בידי הקהילה ובידי העירייה. למשל, הקהילה פסחה על כמה סוגים שאינם משלמי-מסים משרתים(, םינצבק), ואילו העירייה צרפה אותם לסוג המשרתים. חוכרים, פונדקאים, בעלי-מסעדות ובעלי נכסי-דלא-ניידי צורפו על ידי הקהילה למשבצת "מסחר", ואילו בעירייה הם מופיעים במשבצות נפרדות. על סמך הנתונים שהובאו אפשר לקבוע, כי בארבעים שנות התפתחותה התעשייתית של לודז' נשמר ביסודו המיבנה המקצועי המסורתי של היהודים. שוב היתה השתתפותם גבוהה במסחר, במלאכה, בתובלה, בחכירה ובגאסטרונומיה, בין בעלי נכסי-דלא-ניידי ובין המשרתים למיניהם, אך נמוכה היתה השתתפותם במקצועות החופשיים והחקלאיים. גרמו לכך בראש-ובראשונה הגבלת הזכויות האישיות והאזרחיות של היהודים בממלכה, וכן העדר מסורות מקצו- עיות מסויימות בתעשייה השלטת בלודז'. מספר הסוחרים והרוכלים היהודים עלה כמעט פי שבעה על אחוז היהודים באוכלוסיה הכללית. הסוחרים ובעלי-המלאכה היו בשנות ה- 30 וה- 40 שליש מכל המפרנסים היהודים. אחוז העוסקים במסחר ובתיווך הלך ועלה, וב- 1861 היו הללו כמעט מחצית המפרנסים היהודים. לפי טבלה 4 היה מספר היהודים והנוצרים העסוקים במסחר כמעט שווה, אך היו ביניהם הבדלים בצורת המסחר וסוגו. ליהודים היתה עדיפות ניכרת במסחר המקומי ובסחר-החוץ סחורות( ליטסקט), ועל כן שלטו לחלוטין בתיווך במסחר זה. הם היו גם הרוב כחנוונים וכרוכלים, במסחר בקונפקציה זולה ובשרותים מסעדות(, הפק-יתב). המסחר בסחורות מונופולין מכירת( יי"ש, טבק חלמו) וכן חכירת בתים וטחנות, היו בידי החלק המועדף באוכלוסיית העיר, היינו בידי הסוחרים הגרמנים. ראוי גם לציין שבת. בשנות ה- 60 ייסדו בצלאל ברונובסקי ומאירוביץ' מיפעל לייצור נרות חלב וסבון, שהעסיק ב- 1862 7 פועלים. על גבול המלאכה והחרושת עמד בית-הבד של מרדכי הבר, שהעסיק 2 פועלים. מרדכי הבר היה גם אחד מסוחרי הנפט הראשונים בלודז'. הוא נודע בציבור כגבאי חברא-קדישא, והרחוב שבו נמצאה חנותו רחוב( אלכסנדרייסקה, אחר- כך - הקסבודי'ז) נקרא בפי היהודים "רחוב מרדכי גבאי". עם סוג מיפעלים זה נמנו גם 2 סדנו?ת לייצור סיכות, לחצניות ומחטים: של דוד ליטמן (5 מיתקנים, העסיק ב- 1845 4 שוליות ו- 3 םיכינח), ושל שמואל הוכמן (2 מיתקנים, העסיק ב- 1846 2 שוליות ו- 2 םיכינח). תפקיד כלכלי חשוב היה בתקופת הבינוי של לודז' לקבלני הבניין היהודים. הגדולים ביניהם, כגון איצק אייזנר ולווק פז'נצ'בסקי, קיבלו על עצמם ב- 1825 לבנות 10 בתים כל אחד. יוסף בז'זינסקי היה בונה בארות ומתקין משאבות (1846), וכן בונה בתי-ספר בעיירות הסביבה. הקבלן איצק פי כותנה כמה וכמה סוחרים יהודים: אברם ברונובסקי, לייזר ברגר, שמואל חצקל זלצמן, לווק בז'זינסקי, וכן שני הסיטונאים הגדולים בממלכה - לודביק מאמרוט ודוד לנדה. בין 15 בעלי מחסני-חוטים בלודז' היו ב- 1844 14 יהודים, ועד 1851 כמעט הוכפל מספרם. המחזור השנתי של כמה סוחרים גדולים עלה על 100 אלף זלוטי. החוטים נמכרו לאורגים במזומנים בעיקר(, החוטים היקרים מתוצרת ץוח), באשראי ותמורת עבודה. הריבית על האשראי לא היתה גבוהה: 3- 6 אחוזים לשלושה חודשים. האשראי ניתן תכופות ללא בטחונות משכנתא( המודכו), לפי שלא היה לבעל-החוב כל רכוש. ודווקא אשראי זה היה חיוני לקיומם של האורגים הקטנים. במידה לא פחותה היה חשוב תפקידם של הסוחרים היהודים במכירת סחורות הטקסטיל. האורגים הנכרים מגרמניה ומצ'כיה לא יכלו לעסוק במכירת תוצרתם בגלל העדר הון לקניית חומרי-גלם, ומפני שלא הכירו את השוק הפולני שמחוץ ללודז'. למכירתה של התוצרת ההולכת ורבה כבר לא הספיקו החנויות למנופקטורה - כותנה, פשתן וצמר - שרוכזו ברובע היהודי בעיר העתיקה, אף על פי שכמה מהן היו בעלות מחזור נכבד. גם הירידים, שנערכו בלודז' החל ב- 1846 פעמיים בשבוע והציגו כמויות ניכרות של סחורה, וחלק נכבד מהן סחורות טקסטיל, לא פתרו את בעיית השיווק. הסוחרים היהודים, יוזמנים ודינמיים, אירגנו את השיווק על ידי רשת ענפה של קומיסיונרים, סוכנים- נוסעים, רוכלי-בית וכיוצא באלה. אחד המארגנים הבולטים של שיטת-שיווק זו היה אברם ברונובסקי. בשנות ה- 40 ריוותה תוצרת-הארץ את השוק הפנימי בממלכת פולין, ובתעשיית הטקסטיל נשתרר קפאון. רק ביטול גבול-המכס בין רוסיה לבין פולין ב- 1850 איפשר לתעשייה בלודז' למכור בשטחים הנרחבים של רוסיה. חלוצי היצוא של סחורות לודז' לליטא, ביילורוסיה, אוקראינה ואפילו רוסיה המרכזית, היו הסוחרים מאיר ברלין, איש מינסק, ומרדכי הלמן מדונאייווצי, שהשתקעו בלודז'. גם סוחרי המקום למשל( יאנאק גינסברג, אדולף וולף לנדאו םירחאו) התחילו לארגן בקנה-מידה נרחב את השיווק לרוסיה. בתיאורי ירידים בפולטאווה מהימים ההם נזכרים עשרות דוכנים ובעלי-דוכנים יהודים, המוכרים את סחורת לודז' מקור פרנסה חשוב מצאו יהודי לודז' בחכירת הכנסות שונות של הממשלה, העירייה והקהילה. כמעט כל החוכרים הידועים של הכנסות-הצריכה בתחום לודז' בשנים 1860- 1861, יהודים היו. הם שכרו קהל רב של פקידים ופקחים, שגם ביניהם היו יהודים. יהודים הם שחכרו את שיווק היי"ש, הבירה והתמד. גם בחכירת שיווק-המלח היו היהודים מיוצגים במספר רב. יהודים חכרו כמה וכמה הכנסות ציבוריות קטנות יותר: סוכנות ההגרלה הממשלתית, טביעת חותמות על מידות ומשקלות, מס-גשרים, הכנסות השחיטה העירונית. פרנסה יהודית מובהקת היתה חכירת המס הממשלתי על בשר כשר, שנתנה הכנסה גבוהה, וכן חכירת הכנסות זעירות של הקהילה, כגון חכירת המקווה, מכירת מקומות-תפילה בבית- הכנסת, עלייה לתורה, דמי אתרוג והכנסות ברית-מילה. המלאכה והתעשייה הזעירה היו תחומים חשובים במיבנה הכלכלי-מקצועי של יהודי לודז'. כנהוג במלכות פולין כולה, הכבידו גם על בעלי-המלאכה היהודים בלודז' ההגבלות בהצטרפות לגילדיות של בעלי-המלאכה. אופייני למלאכה היהודית בלודז' היה ריכוזה במקצועות הירודים ביותר בהכנסתם השנתית: חייטים, כובענים, תופרי-כפפות, פחחים, בורסקים, זגגים. במקצוע היהודי המסורתי - בחייטות - עדפו היהודים עד שנות ה- 30 למאה ה- 19. בין האומנים שנרשמו לקהל-החייטים ב- 1826 היו 13 יהודים ו- 2 נוצרים. ייתכן, כי השניים הללו היו חברים-כביכול של הגילדיה, כדי שיוכלו, בתורת נוצרים, לכהן כראש הגילדיה וכממלא-מקומו. בשנות ה- 30 וה- 40 הגיעו חייטים נוצרים רבים, בעיקר מבין המתישבים הגרמנים. בין 30 החברים החדשים בגילדיה עד סוף 1840 היו 11 יהודים ו- 19 נוצרים. הוא הדין בשוליות וחניכים. לא פסחו על הגילדיה גם מאבקי- תחרות, ולעתים תכופות היה אופיים לאומי. מלבד חברותם בגילדיה הרשמית ייסדו החייטים היהודים בשנות ה- 20 גילדיה חשאית משלהם ("הרבח"), שאופיה דתי- מקצועי. הם גבו מס-חבר ייסדו בית-כנסת משלהם, ועסקו גם בעזרה הדדית, כגון פרנסת יתומים של חייטים עניים. ב- 1843 עמדו בראש חברה זו יעקב ואגובסקי, צדוק גלופצ'ינסקי ושמשון ליברמן. מטרת החברה היתה הגנה על חבריה מפני תחרות החייטים המקומיים הנוצרים, ומפני הסתננות חייטים שמחוץ-למקום , יהודים כלא-יהודים. ב- 1843 פתחו השלטונות בחקירת הגילדיה החשאית. החייטים שנחקרו טענו, כמובן, כי אופיה דתי בלבד. טרדות אלו לא מנעו מהחברה ניהול מאבק עקשני עם קבוצת חייטים יהIדים שמחוץ-למקום. זרימתם של הללו לעיר גברה בשנות ה- 50, ועליהם לא יכלו להשתלט גילדיית החייטים הכללית ואפילו - שלטונות העיר. ב- 1855 קבעה הגילדיה, כי בלודז' עוסקים בחייטות 20 יהודים שאינם בעלי זכות- מקצועית לכך, וב- 1859 הגיע, כנראה, מספר החייטים ללא רשיון היהודים ל- 80. החייטים-במחתרת השתכנו בעיקר בעיבורה של העיר - חויני, באלוטי - והיו הגרעין להמון הרב של חייטי הקונפקציה הזולה בתקופות הבאות. הפרוונות והכובענות היו מקצוע יהודי מובהק. כשנוסדה בלודז' גילדיית המקצועות האלה ב- 1850 נתברר, כי בין 11 פרוונים 10 הם יהודים. היהודים התקשו למצוא נוצרים שישמשו כראשי-הגילדיה. קשיים אלה נתקיימו עד 1862 - שנת ביטול ההגבלות לגבי היהודים בענייני הגילדיה. לראשונה נבחרו אז שני יהודים כראשי-הגילדיה. במקצוע האפיה היו היהודים מיעוט, בין אומני-הגילדיה ובין בעלי החנויות למכירת-מאפה. גדולה יותר היתה קבוצת היהודים שאפו בחשאי עוגיות וכעכים, ומכרו אותם בבתים ובירידים. רב יותר היה חלקם של היהודים בין הקצבים. בין 27 האטליזים בלודז' ב- 1859, היו 12 של יהודים. עניין הכשרות הוא שגרם לכך. שענים וצורפים בלודז' היו תחילה יהודים בלבד. וגם לימים שמרו על הרוב במקצועות אלה. רובם של הסבנים היהודים היו פועלים סתם, שעסקו בייצור נרות- שבת. בשנות ה- 60 ייסדו בצלאל ברונובסקי ומאירוביץ' מיפעל לייצור נרות חלב וסבון, שהעסיק ב- 1862 7 פועלים. על גבול המלאכה והחרושת עמד בית-הבד של מרדכי הבר, שהעסיק 2 פועלים. מרדכי הבר היה גם אחד מסוחרי הנפט הראשונים בלודז'. הוא נודע בציבור כגבאי חברא-קדישא, והרחוב שבו נמצאה חנותו רחוב( אלכסנדרייסקה, אחר- כך - הקסבודי'ז) נקרא בפי היהודים "רחוב מרדכי גבאי". עם סוג מיפעלים זה נמנו גם 2 סדנו?ת לייצור סיכות, לחצניות ומחטים: של דוד ליטמן (5 מיתקנים, העסיק ב- 1845 4 שוליות ו- 3 םיכינח), ושל שמואל הוכמן (2 מיתקנים, העסיק ב- 1846 2 שוליות ו- 2 םיכינח). תפקיד כלכלי חשוב היה בתקופת הבינוי של לודז' לקבלני הבניין היהודים. הגדולים ביניהם, כגון איצק אייזנר ולווק פז'נצ'בסקי, קיבלו על עצמם ב- 1825 לבנות 10 בתים כל אחד. יוסף בז'זינסקי היה בונה בארות ומתקין משאבות (1846), וכן בונה בתי-ספר בעיירות הסביבה. הקבלן איצק פייגין בנה ב- 1860 את בית-המטבחיים של העיר, וזוסמן זיסמן אירגן את ריצוף רחובותיה של לודז' (1862). עד 1862 לא סייעו התנאים להתפתחותה של תעשיית הטקסטיל של יהודי לודז'. הקשיים פקדו את הקבלנים, את בעלי הסדנות וגם את הפועלים. אמנם, לפי תקנות 1816 היו היהודים רשאים לעבוד בכל מקצוע שהוא, אבל גילדיית האורגים לא זו בלבד שלא קיבלה יהודים כחברים, אלא גם חתרה שלא לאפשר לאורגים היהודים לייצר, והשתדלה למנוע מהם קבלת רשיונות לפתיחת מיפעלים. על אף המכשולים האלה עלה בידי כמה יהודים בשנות ה- 40- 60 למאה ה- 19 ללמוד את מקצוע האריגה ולהתחיל בייצור. הראשונים שהחזיקו מעמד במקצוע החדש היו אהרן גרשון, אדולף (םהרבא) ליקיירניק ואברם פרידמן. על אף ההגבלות פיתח אהרן גרשון את מיפעל האריגה שלו נוסד( ב- 1839, ובו 2 םילונ) עד כדי כך, שב- 1849 כבר היה אחד יצרני- הכותנה הגדולים, והעסיק 29 אורגים. בתנאים קשים קיים אברם ליקיירניק את המצבעה שלו, אך ב- 1854 עבר לאריגה, עד מהרה העסיק מיפעלו 19 איש ליד 13 נולים, וב- 1861 עבדו אצלו 42 איש ליד 28 נולים. ליקיירניק העסיק גם 70 עובדי-בית. מוצריו של ליקיירניק הוצגו בתערוכת התעשייה בפטרבורג, ב- 1861. אומן-האריגה אברם פרידמן עבר ללודז' מסומפולנו, ופתח ב- 1842 מיפעל לאריגת כותנה ובו 6 נולים. לאחר שנים של מאבק עקשני עם גילדיית- האורגים על זכויותיו כאומן, עלה בידי פרידמן להרחיב את מיפעלו, והוא העסיק ב- 1861 22 עובדים. בשנות ה- 50 הלכו ורבו בלודז' מיפעלי אריגה של יהודים. על חדירתם ההדרגתית של היהודים לחרושת הטקסטיל מעידה ההשוואה שלהלן: חרושת הפשתן והכותנה חרושת הצמר אומנים ופועלים-מומחים עוזרים אומנים ופועלים-מומחים עוזרים השנה ס"ה מהם יהודים ס"ה מהם יהודים השנה ס"ה מהם יהודים ס"ה מהם יהודים 1860 2,437 22 4,859 66 1860 71 6 492 164 1861 2,501 31 4,880 65 1861 81 6 550 175 1862 1,860 35 3,890 75 1862 81 6 560 180 מקצוע כמעט בלעדי של היהודים היה ייצור השרוכים והסרטים. בשנים 1841- 1844 היו בין 7 אומני שרוכים 6 יהודים. המיפעלים האלה היו קטנים, ועבדו בהם הבעלים ומשפחותיהם. מספר הנולים לא עלה על 5- 6 על( פי רוב: 2- 3). בתעשיית צמר-הגפן מפסולת-אריגים לריפוד( םישובלמ) לא היו ליהודים מתחרים, בגלל ניזקה של המלאכה לבריאות. בשנים 1847- 1862 היו סורקי צמר-הגפן ועוזריהם יהודים בלבד (1847 - סורק 1, 1860 - 2, 1861- 1862 - 4). בין דפסי-אריגים היה ב- 1843 יהודי אחד בלבד יצחק גוטהלף. עד שנות ה- 60 לא נמצאו יהודים בין סורגי-הגרביים וגוזזי אריג-הצמר. עד 1862 פעלו בלודז' שלוש מטוויות גדולות. הגדולה שבהן נבנתה והופעלה ב- 1847 ברחוב וולצ'אנסקה על ידי דוד לנדה, סיטונאי החוטים מקאליש. המכונות הובאו מאנגליה והונעו בקיטור. בשיא התפתחותה - 1858 - פעלו בה 30 מכונות, 6,292 פלכים, ושרתו אותם כ- 160 אומנים ופועלים. ב- 1849 ייסד אברהם משה פרוסאק מפלוצק מטטווייה ובית-אריגה לצמר ברחוב קושצלנה. ב- 1861 עבדו במיפעל זה ב- 40 נולים 132 עובדים. א.מ. פרוסאק, מחסידי קוצק, העסיק יהודים בלבד, כדי שישבות המיפעל בשבת ובחג. במטווייה שהופעלה ב- 1858 בישוב "מאניה" על ידי מוריץ זאנד מצ'נסטוחובה היו ב- 1861 3 מכונות ו- 900 פלכים, שהעסיקו 50 עובדים. בשנות ה- 60 למאה ה- 19 כבר נראו נבטים של הפרולטריון היהודי בתעשיית הטקסטיל. בשנים 1861- 1862 עלה מספר הפרולטרים היהודים בעבודת-הבית ובתעשייה-הזעירה (230- 240 םילעופ) פי ששה על מספר האורגים היהודים העצמאיים (41 אומנים או בעלי םילעפימ); באותן שנים עצמן עלה מספר הפרולטרים בין הנוצרים רק פי שניים על מספר העצמאיים. לעומת זאת, כשהתפתחה בלודז' בשנות ה- 60 התעשייה הגדולה, והמון רב של פועלים שכירים נוצרים הפכו להיות אומנים ופועלי-תעשייה, לא היה לאורגים היהודים חלק בתמורה. לא עלה בידם לחדור בהמונם לבתי- החרושת הגדולים, בעלי המכונות החדישות. מנעו מהם את החדירה העדר מסורת והכשרה בעבודה זו, שמירת השבת, ועובדת עדיפותם של אומנים נוצרים בתעשייה, שהפריעו בקבלת יהודים לעבודה. עבודת-הבית, שהתפתחה במקביל לתעשייה הגדולה, הפכה איפוא להיות התחום "החופשי" היחיד, שבו יכלו היהודים לפעול, ואליו זרמו המוני הבאים מהעיירות הקטנות ללודז'. במרוצת הזמן זכו היהודים ברוב המיפעלים הקטנים של עבודה-ידנית, להוציא את המקצועות הקשורים בתעשיית המתכת, כגון נפחים, מסגרים, פחחים, יצרני-סיכות ב(- 1861 היה מספרם של היהודים במקצועות אלה 18 דבלב). עלה גם מספר העגלונים והסבלים היהודים: ב- 1861 הגיע מספר העגלונים ל- 38, ומספר הסבלים ל- 10. יהודים בודדים היו סתתים, רצפים ובנאים. הדיפרנציאציה במצבם החומרי של יהודי לודז' בתקופת לידתה של התעשייה והתפתחותה תאמה את המיבנה הכלכלי-מקצועי שלהם ואת הספציפיות שבו. רשימות-המסים של הקהילה ותעודות אחרות מתקופה זו מעידות, כי באוכלוסייה היהודית עלתה קבוצת עשירים, שהקיפו 8% של כל המפרנסים היהודים בעלי( בתים, סוחרים עשירים, בעלי מחסנים ובעלי בתי-חרושת םילודג); קבוצת אמידים, שהם 20%-כ סוחרים( בינוניים, בעלי-בתים, ובעלי מיפעלי- מלאכה םילודג); המונים חסרי-אמצעים ועניים, שהם 60%-כ של העובדים פועלים( שכירים, עובדי-בית, רוכלים, רוכלי-בית ןוירטלורפנפמולו). כמה מלאכות של יהודים נתנו פרנסה בדוחק. ב- 1846 השתכר חייט בלודז' 400 זלוטי לשנה, זגג- 350 זלוטי בקירוב, תופר-כפפות וכורך כ- 300 זלוטי, ואילו שכרו של פועל חרושת היה בממוצע 600- 900 זלוטי, ובמקצועות מלאכה מסויימים - עד 2000 זלוטי לשנה. הירודים בסולם השכר היו סורקי צמר-גפן, סבנים, אופים. רבים היו העניים גם בין הסוחרים הזעירים למיניהם. עם העניים ביותר נמנו המתווכים ורוכלי-הבית. לעתים היה ההון-החוזר שלהם 30- 50 זלוטי. דלה היתה הכנסתם של שכירי-יום, משרתים ומלמדים. בתקופה זו עלתה בין העובדים היהודים קבוצה מיוחדת, קבוצת המקצועות-החופשיים. נמנו עם הקבוצה אנשים הקשורים בחיים הפנימיים של הציבור היהודי בלודז'- בחיי- הדת, בבתי-הספר, בשרותי הבריאות ובייעוץ המשפטי. שתי הקבוצות האחרונות התבדלו בהדרגה מהמוסדות היהודיים ושימשו גרעין של ציבור הרופאים ועורכי-הדין בעתיד. בשנות ה- 20 למאה ה- 19 היה שלמה אהרונוביץ הגלב, החובש (ר'צלפה) והשמש של הקהילה. במרוצת הזמן הוזמנו, מלבד החובש של הקהילה, לטיפול בחולים בהקדש, עוד כמה חובשים יהודים ב(- 1844 היו בין 8 חובשים בלודז' 5 םידוהי). דעת-הציבור עליהם, ועל חובשים לא מומחים הרבים יותר, שעסקו במקצוע בלי היתר, לא היתה חיובית. בסוף שנות ה- 40 השתקעו בלודז' הרופאים המוסמכים הראשונים, וביניהם גם יהודים. מוניטין יצא לרופא מנס גולדראט, מראשוני המשכילים בלודז'. בסוף שנות ה- 50 עבד בלודז' עוד רופא יהודי, אדולף וולברג, וב- 1862 כבר היו בלודז' כמה רופאים מוסמכים. נראה, כי בשנים אלו התחילו לעבוד ד"ר אורבאך וד"ר טוגנדהולד. ב- 1859 השתקעה בלודז' המיילדת המוסמכת הראשונה, גיטל באך. עורכי-דין מוסמכים לא היו בלודז' בתקופה זו. עזרה משפטית הגישו יועצים ללא רשיון. ב- 1859 פעלו 9 יועצים, מהם 3 יהודים. טבלה 1 המבנה המקצועי של היהודים בלודז' בשנים 1820- 1861 לפי( הנתונים של ועד הליהקה) 1820 1830 1842 1850 1855 61 8 הקבוצה המקצועית המספר % המספר % המספר % המספר % המספר % המספר מסחר 23 39.0 21 21.4 78 30.1 142 38.2 214 35.7 359 8 תעשייה ומלאכה 23 39.0 36 36.7 93 36.0 140 37.6 211 35.2 265 0 מקצועות חופשיים 2 3.4 5 5.1 19 7.3 16 4.3 45 7.5 22 7 כלי-קודש 1 1.7 - - 7 2.7 4 1.1 10 1.7 - - פועלים שכירים ומשרתים 9 15.2 10 10.2 50 19.3 54 14.5 91 15.2 עגלונים - - 1 1.1 - - 14 3.8 24 4.0 עיסוקים אחרים 1 1.7 25 25.5 12 4.6 2 0.5 4 0.7 סה"כ 59 100.0 98 100.0 259 100.0 372 100.0 599 0. 0 טבלה 2 המיבנה המקצועי של האוכלוסים היהודים ב- 1861 לפי( הנתונים של עיריית 'זדול) הקבוצה המקצועית המספר באחוזים משרתים 496 35.8 רוכלים וחנוונים 214 15.4 בעלי הון ובעלי נכסי-דלא-ניידי 206 14.8 בעלי-מלאכה 186 13.4 פועלים שכירים 101 7.3 חוכרים, פונדקאים ובעלי-מסעדות 69 5.0 בעלי בתי חרושת ופועלים, עובדי בית המייצרים בשביל בתי חרושת 44 3.2 תובלה 49 3.5 חוכרי מונופולין, מסים והכנסות ציבוריות 11 0.8 מקצועות חופשיים ושירותים ציבוריים 3 0.2 עיסוקים אחרים 8 0.6 כלל המפרנסים היהודים 1387 100.0 טבלה 3 השוואה באחוזים בין אוכלוסים נוצדים לבין אוכלוסים יהודים העוסקים במקצוע מסויים ב- 1861 בשנה( זו היו הנוצרים 88.9% והיהודים 11.1% של כל םיסנרפמה) נוצרים יהודים הקבוצה המקצועית באחוזים באחוזים תובלה 19.7 80.3 רוכלים וחנוונים 27.6 72.4 חוכרים ופונדקאים 77.0 23.0 בעלי מסעדות 30.8 69.2 בעלי-מלאכה 77.5 22.5 בעלי הון ובעלי נכסי-דלא-ניידי 81.7 18.3 משרתים 86.6 13.4 חוכרי מונופולין, מסים והכנסות ציבוריות 88.2 11.8 פועלים שכירים 95.5 4.5 בעלי בתי חרושת ופועליהם, עובדי בית המייצרים בשביל בתי חרושת 98.4 1.6 מקצועות חופשיים ופקידים 98.8 1.2 חקלאים 100.0 - עיסוקים אחרים 71.1 28.9 טבלה 4 פירוט המועסקים במסחר ב- 1862 לפי( הנתונים של עיריית 'זדול) הקבוצה המקצועית נוצרים יהודים סוחרים שמסחרם בחוץ-לארץ 25 45 סוחרים שמסחרם בארץ 16 40 חנוונים 12 21 רוכלים 21 31 תופרי בגדים זולים (1860, 1861) - 5 מתווכים - 72 קומיסיונרים מסחריים 1 2 סוחרי עצים 3 2 סוחרי זכוכית 2 3 סוחרי תבואה - 1 סוחרי נרות חלב 50 75 מוכרי-ספרים 3 1 משווקי טבק לעישון ולהרחה 36 6 סוכני הגרלות - 3 מוכרי מלח 65 45 מוכרי יי"ש 65 2 בעלי מסעדות - 10 בעלי בתי-קפה - 10 בעלי מיסבאות 8 3 חוכרי בתים 85 7 חוכרי טחנות 7 1 חוכרי פרות - 4 בעלי הון ומלווים בריבית 3 1 סה"כ 402 390

סגור

הישוב היהודי עד 1918
עד שנות ה- 60 למאה ה- 19 שלט בחברת היהודים אורח- החיים המסורתי. החידוש היחיד היה בחדירתה המדורגת של החסידות- חצרות קוצק, פשיסחא ואחר כך גור, והשתלטותה על חיי הדת, חיי הרוח ועל אורחות-החיים. הילדים למדו בחדרים, מפי מלמדים שלא כולם בעלי רמה במקרים( רבים היו אלה סוחרים או רוכלים שירדו םהיסכנמ). ב- 1862 לימדו 22 מלמדים בחדרים פרטיים לא( נרשם קיומו של תלמוד-תורה מטעם הליהקה). במרוצת הזמן הופיעו מורים יהודים ללימודי-חול, למשל ברנרד לנדאו מצ'נסטוחובה, שצויין כי סיים בית-ספר ממשלתי גבוה. הוא ייסד ב- 1861 פנימייה, ונתן בה שיעורים לבניהם של יהודים "בני-תרבות". בתקופה זו נפתחו בתי-הספר החילוניים הראשונים היהודיים ללימודי-יסוד. ב- 1860 נפתח בית-ספר פרטי כזה ברחוב שמיירטלנה- ללא רשות השלטונות- וכעבור זמן-מה פתח אדולף שארלאם בית-ספר יסודי יהודי פרטי ברחוב שרדניה, וזכה להצלחה בציבור (40 תלמידים ב- 1864). עם התפתחות הקהילה היהודית בלודז', עלה גם ערך הרבנות. לאחר ר' מנדל וולף ירוזולימסקי עלה על כס-הרבנות ר' הלל הכהן מלוטומיירסק. אחריו (1832) שימש ברבנות ר' יחזקאל נאומברג (גרבמונ), נצר למשפחת רבנים עתיקה בגרמניה. תקופת כהונתו נפטר( ב- 1856) היתה רצופה פולמוס ותככים בקהילה, הקשורים באישיותו. לא אחת ניסו אנשי הקהילה להעבירו מכהונתו. מלבד הרקע השכיח לפולמוס ולמריבות גם בערים רבות אחרות - ענייני השחיטה והכנסותיה- קבעה כאן כנראה העובדה, שהרב נאומברג היה מחסידי קוצק, והתנגדו לו החסידים האחרים, או מתנגדי-החסידות. נינו של הרב נאומברג היה סופר יידיש הנודע, ה.ד. נומברג. ב- 1857 נבחר לרבנות ר' משה ליפשיץ, עד אז רבה של דובז'ין. הוא נבחר בזכות היותו מחסידי קוצק - והללו היו רובם של יהודי לודז' בימים ההם - וכנכדו של הרב הנודע מווארשה, ר' זלמן ליפשיץ, בעל "חמדת שלמה". גידול הקהילה וריבוי חובותיה של הרבנות הביאו להזמנת שני דיינים ב- 1858: ר' למל מארוקו ור' יהודה נאומברג בן( הרב רטפנש). הוזמן גם חזן. עד 1850 שימש כחזן, כמנהגן של קהילות רבות, השוחט הרצקה( 'ץיבורשוא). לאחר מותו שימש כחזן בלבד לייזר פרלמוטר, הנודע בלודז' לייזרקה( ןזח). בשנות ה- 60 העסיקה הקהילה 3- 4 שוחטים, ביניהם את גדליה האלפרן החזן( ןישוטמ) שהתפלל אחר כך החל( ב- 1876) בבית-הכנסת שנבנה ברחוב וולצ'אנסקה.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
גידול האוכלוסיה היהודית השנה מספר האוכלוסיה הכללית מספר היהודים אחוז היהודים 1864 40,319 8,463 20.3 1870 47,650 בקירוב 10,000 מעל 20.0 1892 149,889 37,106 24.8 1897 316,209 98,671 31.4 1908 או( 341,416) 393,526 או( 78,785) 88,348 או( 23.3) 22.4 1911 512,472 167,048 32.6 תוך תקופה של ששים שנה הגיעה הקהילה היהודית בלודז' למקום השני בגודלה לאחר וארשה, והיתה מהקהילות הגדולות בעולם. גידול עצום זה של האוכלוסיה היהודית במחצית השנייה למאה ה- 19 נבע מביטול ההגבלות על תנועת היהודים בפולין על( ידי צווי-הצאר מ- 1862), והפיכתה של לודז' ל"מנצ'סטר פולנית" באותה תקופה, המריצה את גידול האוכלוסיה הכללית של העיר, וגם של היהודים בקרבה. הקפיצה בהתפתחות בשנות ה- 90 למאה ה- 19 היתה כרוכה בשגשוג בתעשייה בלודז'. ירידת מספר האוכלוסים היהודים בעשור הראשון למאה ה- 20 נבע מהמשברים הכלכליים החוזרים ונשנים ומנגישות מינהליות-משטרתיות שנקטו שלטונות רוסיה לאחר מהפכת 1905, וכן מהגירה ניכרת יחסית של יהודים לארצות-הברית. היהודים הזורמים ללודז' באו מההמונים המתרוששים בעיירות הקטנות ואפילו( מאזורים םיקוחר), שנמשכו לכאן בחיפוש אחר מקורות- פרנסה יסודיים. בשנות ה- 90 למאה ה- 19 גבר גל ההגירה ללודז' של יהודים מתחום הקיסרות הרוסית, הקרויים "ליטוואקים", וביניהם יזמים, סוחרים בינוניים וגדולים, המחפשים תנאים נוחים יותר להשקעת ההון. לאחר הפוגרומים של 1882 שררו בגוברניות שלהם תנאים בלתי-נוחים למסחר ולתעשייה.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
תמורה מכריעה במיבנה הכלכלי, המקצועי והחברתי של יהודי לודז' חלה במחצית השנייה למאה ה- 19. הטבלה שלהלן ממחישה אותה ברור. על אף הירידה באחוזים של מספר היהודים המועסקים במסחר ובאשראי, עדיין היה חלקם ניכר בתחום זה של הכלכלה בעיר, ואכן היה גדול פי שלושה מאחוז האוכלוסיה הכללית של המועסקים בזה: 10% בלבד, לעומת 30.2% של היהודים. ירידת מספר המועסקים בתובלה עד( 1861 מדובר בעגלונים דבלב) נגרמה על ידי בניין מסילת-הברזל, וכן על ידי פיתוח התובלה העירונית בסוף המאה ה- 19 ובראשית ה- 20. במחצית השנייה למאה ה- 19 עלה במידה תעסוקתה של האוכלוסיה היהודית 1861 1897 העיסוק המספר האחוז המספר האחוז מסחר ואשראי 359 44.8 9,571 30.2 מלאכה ותעשייה 265 33.0 12,609 39.7 מקצועות חופשיים ופקידים 22 2.7 708 2.2 תובלה 38 4.7 709 2.2 פועלים שכירים, משרתים, זבנים 87 10.8 6,132 19.3 חקלאים - - 24 0.1 אנשי צבא - - 285 0.9 בעלי-רנטה ופנסיונרים - - 1,193 3.8 אסירים - - 33 0.1 יצאניות - - 20 0.1 שונים 32 4.0 431 1.4 סה"כ 803 100.0 31,715 100.0 ניכרת מספר המועסקים במקצועות החופשיים והפקידים, ובין השאר השפיע על כך ביקוש המוסדות הפרטיים של היהודים. תהליכי העיור העלו את אנשי-השוליים אסירים(, תוינאצי). מציינת את תהליך התיעוש והפרולטריזציה העובדה, כי בשלהי המאה כבר היו היהודים המועסקים במלאכה, בתעשייה, המשרתים והזבנים, כמעט 60% של כלל המועסקים היהודים, לעומת 44% של המועסקים מסוג זה בכלל העובדים היהודים ב- 1864. דיפרנציאציה מקצועית זו ומגמות התפתחותה עמדו בעינן, בתנודות קלות, עד פרוץ מלחמת העולם I-ה.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
גידול דינאמי בחלקם של היהודים בתעשייה בלודז' מציין את המחצית השנייה למאה ה- 19 ואת ראשית המאה ה- 20. רשימת בתי-החרושת הגדולים ששנת ייסודם ידועה, שנערכה ב- 1910, ממחישה את קצב הגידול בתקופות שונות: בתי-חרושת בתי-חרושת שנות הייסוד של לא-יהודים של יהודים סה"כ עד 1860 17 2 19 1861- 1880 71 15 86 1881- 1900 156 105 261 1901- 1909 61 36 97 סה"כ 305 158 463 היוצא מהנ"ל, כי השנים השופעות ביותר בפיתוח התעשייה בידי יזמים יהודים הן 1881- 1900, והרי אלו שנות- הקפיצה בתעשיית לודז' בכללה. מלבד השגשוג השפיע על ריבוי המיפעלים של יהודים גם זרם-ההגירה מתחום רוסיה, שנזכר לעיל. טבלת-השוואה אחרת מ- 1910 של בתי-החרושת הגדולים למעלה( מ- 15 םידבוע) ממחישה את פיזור המיפעלים היהודיים בענפים השונים, את ציוד המיפעלים בכוח מניע, ואת משקלם בתוצר התעשייתי של לודז' מטבלה זו נובע, כי בבית-חרושת אחד של לא-יהודים עבדו בממוצע 169 פועלים, ובבית-חרושת של יהודים - 157. מתברר גם, כי בית-חרושת של לא-יהודים היה מצוייד בממוצע ב- 137 כ"ס, ובית-חרושת של יהודים - ב- 108 כ"ס. הדבר מעיד, כי בתי-החרושת של היהודים היו קטנים יותר, ציודם בכוח-מניע דל יותר, ומכאן גם ההבדלים בתוצר הכולל. חשיבותם של היזמים היהודים בתעשייה (35.3%) נקבעה על ידי השתתפותם בתעשייה העיקרית בלודז' - הטקסטיל (41.6%). מספר המיפעלים הכוח המניע בכ"ס מספר הפועלים הענף בכלל של יהודים בכלל של יהודים בכלל של יהודי ם טקסטיל 361 150 54 361 150 54 ,591 18,467 76,670 26,485 קראמיקה וזכוכית 16 2 111 16 240 60 מתכת 32 3 12,253 31 2,800 100 תעשייה כימית 13 3 250 54 483 40 מזון 18 3 337 140 400 50 עיבוד חומרי-גלם אורגניים 9 - 20 - 81 - עץ 19 5 441 116 1,200 300 נייר 28 9 320 130 1,050 350 סה"כ 496 175 68 496 175 68 ,323 18,954 82,924 27,385 אחוז המיפעלים של יהודים 35.3 27.7 32.9 מיפעלי יהודים בענפי טקסטיל שונים מספר המיפעלים מיפעלי ענף הטקסטיל הכללי יהודים צמר 347 242 או( 248) כותנה 121 62 מצבעות 70 12 או( 14) משי 20 11 פשתן ויוטה 6 2 ויגוניה וצמר-גפן 23 13 טריקוטאז' 22 4 מפות-קטיפה, וילונות ושטיחים 20 12 או( 13) שרוכים וסרטים 12 7 תחרימים 3 - כפפות 2 2 סריגה 7 - כובעים 7 2 או( 3) סחורה מצופה גומי 3 - ענפי עזר בטקסטיל 25 20 סה"כ 688 389 או( 399) אף על פי שרובם של מיפעלי הטקסטיל שבידי יהודים היו קטנים ובלתי-ממוכנים, היה תפקידם חשוב בגיוון הייצור, בייצור סוגים חדשים, ועל ידי כך - בהרחבת השווקים של תעשיית לודז' בארץ ובחוץ-לארץ בעיקר( היסורב). ההכרח להתחרות תמיד במיפעלים הגדולים בעלי דרכי-ייצור מודרניות פיתח את יוזמתם והמצאותיהם של התעשיינים היהודים למשל(, ייצור מטפחות כפולות, ייצור המוני של וילונות זולים תופמו), והגביר את כושר-הסתגלותם לצורכי השוק ולאופיו. גמישות יתירה סיגלה לעצמה הקבלנות בתעשיית-הבית, שמראשיתה נשמר בה ליהודים תפקיד מכריע כקבלנים וכעובדי-בית. תפקידה לא ירד בערכו בתקופת מיכון-הייצור וייסודם של המיפעלים הגדולים. ב- 1900 היו בלודז' 65 מיפעלים המוסרים עבודה לעובדי-בית ותוצרתם הגיעה ל- 10,300,000 רובל. לפי אומדן, היו בלודז' ערב מלחמת העולם I-ה 17 אלף אורגים בנולי-יד, שעבדו רובם בבתיהם. בלודז' התפתח סוג של "חרושתן ללא בית-חרושת", שכן אירגנו הקבלנים לעתים את הייצור ללא הון: הם חכרו אולמות בבתי-חרושת, ואפילו מכונות, והשכירו אותם לעובדי-בית, שאין להם מכונות ותנאי-עבודה בדירתם. במקרים רבים הפך סוחר הטקסטיל לקבלן המפעיל עובדי-בית. קבלני לודז' אירגנו גם את הייצור במקומות הסמוכים לעיר זדונסקה( וולה, בוטאחלב). כמה מהתעשיינים היהודים הגדולים התחילו את דרכם במסחר הצמר, הכותנה והאריגים, ועל-ידי קבלנות בתעשיית-הבית הגיעו לייסוד מיפעל גדול. על אף הפיצול בתעשיית הטקסטיל שבידי היהודים, קמו בראשית שנות ה- 80 למאה ה- 19 קבוצה של תעשיינים יהודים גדולים. הם העסיקו מאות ואף אלפי פועלים, הייצור שלהם היה ממוכן והקיף את כל סוגי הטקסטיל, ושווי תוצרתם הגיע למיליונים רובלים. התעשיינים הבולטים בתקופה זו הם: י.ק. פוזננסקי, ש. רוזנבלט, מ. זילברשטיין, מ. שלוסברג, י. קסטנברג, א. קון, מ. קון, מ.א. וינר, י.ח. וישליצקי, ב. ואקס, י. ווידיסלאבסקי י. בירנבוים י. ליפשיץ. נמוך לאין ערוך היה אחוז המיפעלים שבידי יהודים בתי(- חרושת זעירים תונדסו) בענפים אחרים בתעשיית לודז', שאמנם לא הגיעו לעולם לרמתה של תעשיית הטקסטיל. ב- 1910 היה חלקם של כל המיפעלים שבידי יהודים - גדולים כקטנים - בענפי התעשייה השונים מלבד( ליטסקטה) כלהלן: א. תעשיית הקראמיקה והזכוכית. מבין 46 מיפעלים היו 6 בידי יהודים תעשיית( מלט, בית-חרושת לזכוכית, 4 םיניבל-תופרשמ). ב. תעשיית המתכת. מבין 146 מיפעלים היו 15 בידי יהודים (2 בתי-חרושת לייצור מכונות, 2- לייצור רהיטי ברזל, 2 מפחות, 3 סדנות פחחות, מיפעל למוצרי ארד, 3 מיפעלים לחריתה ולגילוון, 2 סדנות לשענות תופרוצלו). לא נכלל בסיכום בית-החרושת לשעוני-קיר של חמיילבסקי, שהעסיק 168 פועלים. ג. התעשייה הכימית. מבין 34 מיפעלים היו 11 בידי יהודים (6 מיפעלים כימיים כגון ייצור שמנים ושמני-מישחה, 3 בתי-חרושת לסבון ולנרות, 2 בתי-חרושת ןלימעל). ד. תעשיית המזון. מבין 30 מיפעלים היו 3 בידי יהודים טחנת-קמח(, בית-חרושת לממתקים ולשוקולד, בית- חרושת הריבל). ה. תעשיית העץ. מבין 80 מיפעלים היו 11 בידי יהודים (3 בתי-חרושת לרהיטים ונגריות, 3 מינסרות, 4 בתי- חרושת ללוחות ולתיבות, בית-חרושת למברשות םילוחכמלו). ו. תעשיית הנייר והגראפיקה. בין 58 מיפעלים היו 37 בידי יהודים (2 בתי-חרושת לנייר, 15 מיפעלים למוצרי נייר ולתרמילי-סיגריות, 20 סופד-יתב). ז. תעשיית הסדקית. בין 20 מיפעלים היו בידי יהודים 4 (2 בתי-חרושת למוצרי-עור, מיפעל לפרחים מלאכותיים, מיפעל תוירטמל). ח. תעשיית הבניין. בין 61 מיפעלים היו 9 בידי יהודים (5 חברות לבניין, 2 מיפעלים לאלקטרוטכניקה, 2 מיפעלים תוברברשל). לא נכללו בנתונים אלה מיפעלי מלאכה שהם שרותים מובהקים. במחצית השנייה למאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 לא חלו תזוזות בחלקם של היהודים במלאכה. הם הוסיפו להחזיק בענפי-המלאכה היהודיים המסורתיים, כגון חייטות, אריגת-גדילים, כובענות, קצבות וכיוצא בזה. בראשית ה-מאה ה- 20 ניסו מקצתם של חייטים לעבור לייצור קונפקציה.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
רובם של עובדי לודז' היו פרולטרים, המתפרנסים מעבודה- בביתם. בשנים הראשונות למאה ה- 20 נע מספרם של אורגי-היד היהודים העובדים בביתם בין 3- 7 אלפים. גם מספרם של סורגי-גרביים בביתם עלה על האלף. רוב עובדי-הבית היו תלויים בתעשיינים, הנותנים להם חומר-גלם, אשראי, משווקים את תוצרתם, או ב"חרושתנים ללא בית-חרושת". אף על פי שהיו בעלי נולי-יד, ואפילו העסיקו שוליות, לא שפר חלקם של עובדי-בית אלה מחלקם של הפרולטרים בתעשייה, ולעתים היה שכרם אף נמוך יותר משכר הפועלים בבתי-החרושת הגדולים, הממוכנים. סדנותיהם של עובדי-הבית פעלו רק בקיץ ובחורף, שלושה חודשים בכל עונה. עובד-הבית בעל הנול העסיק גם את אשתו וילדיו, ולא חישב את עבודתם בהוצאות-הייצור. הוא היה הקרבן הראשון בשנות משבר, בכל קפאון בייצור ובשיווק. יום-העבודה של עובד-הבית ומשפחתו לא היה קצוב, ונמשך לעתים 12- 16 שעות ביממה (הנועב). החובות והריבית עליהם לתעשיין או לקבלן הפחיתו את הכנסתו הריאלית. עובד-הבית איש לודז' חייב היה להביא בחשבון, גם בשנות שגשוג, את התחרות של עובדי-בית מערי-השדה, שמחירי- הייצור שלהם היו נמוכים 50%-30%-ב. סדנתו של עובד- הבית נמצאה בדירתו, לעתים - חדר או שניים, ששימשה גם למגורים ולמזון לבני המשפחה ולשוליות. מצבו של אומן- עובד-בית החוכר נול אצל "חרושתן ללא בית-חרושת" היה רע לאין ערוך ממצבו של פועל-תעשייה. בשל העדר אמצעי-ייצור היה המשך פרנסתו מובטח פחות, ויום-העבודה שלו לא נקצב כלל. מצער ממש היה מצבם של השוליות בעבודת-הבית. הם השתכרו 3- 4 רובלים לשבוע - מחצית משכרו של פועל-התעשייה - בעוד הוצאות-המחייה בלבד עולות ב- 2.80 רובל. רבים מהם לנו בבית האומן. התחילו לעבוד בשש בבוקר וסיימו - בחצות. בכל שעה פנוייה מעבודה היו חייבים לשרת את האומן בביתו בעיקר( םישנה). אכן, קשה היה מצבו של העובד-בביתו בשנות השגשוג, וטראגי ממש בתקופת משבר. ב- 1904 היו מובטלים למעלה מ- 2,000 אורגים יהודים עובדי-בית ושוליותיהם, והעובדים השתכרו לכל היותר 3- 4 רובלים לשבוע, והתשלום - בעוד כמה חודשים "לכשירחיב". בשנים הראשונות למאה ה- 20 התפתחה בלודז' תעשיית הקונפקציה, והעסיקה מאות אומנים יהודים ועוזרים, עובדי-בית. עתה היו מובטלים מחצית עובדי-הקונפקציה וסורגי-הגרביים. התעשיינים נגסו ברווחיהם של האומנים עובדי-הבית, והללו הטילו את העומס על כתפי העוזרים. הפרולטריון החרושתי היהודי לא גדל בהרבה במחצית השנייה למאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20: מכמה מאות בשנות ה- 60 ל- 2,000 בקירוב ב- 1901. ראוייה לציון העובדה, כי אף על פי שב- 1910 היו בידי יהודים כמחצית מיפעלי הייצור בענף הטקסטיל וענף( זה היה 92.4% של כל הייצור התעשייתי 'זדולב), היו הפועלים היהודים אחוז מבוטל בכלל פועלי התעשייה בלודז', שמספרם 90 אלף, בקירוב. הטבלה שלהלן הנתונים( מ- 1901 לא מושלמים נאספו בידי .א.ק.יא) ממחישה את בעיית תעסוקתם של פועלים יהודים בענף הטקסטיל, אצל יהודים ולא-יהודים. בתי-חרושת של לא-יהודים בתי-חרושת של יהודים בלי מכונות קיטור ממוכנים בלי מכונות קיטור מספר מספר מספר פועלים מהם פועלים מהם פועלים מהם % סוג בית החרושת כללי יהודים כללי יהודים כללי יהודים היהודים כ בתי-אריגה 445 - 11,879 11 974 375 37.0 4 0 מטוויות 20 2 4,816 18 72 816 18 72 - - 8 7 מוצרי כותנה - - 10,105 - 304 100 32.5 7 0 אשפרה וצביעה 50 - 1,883 5 - - - 2 3 מוצרי צמר - - 942 10 399 233 58.4 6 7 אריגים - - 1,029 17 15 15 100.0 5 0 טריקוטאז' וגרביים 153 - 197 - - - - 0 3 שרוכים וסרטים - - 74 - 30 2 6.6 5 3 קבלנים והמוסרים חומר גלם ליצור ** - - - - 87 54 62.0 - סה"כ 668 2 30,925 61 1,881 77.9 42.4 967, 0 *ידוע ממקורות אחרים, כי בימים ההם עבדו בבתי-חרושת ממוכנים שבידי יהודים כ- 20 אלף איפוא את כל בתי-החרושת. ** המידגם לטבלה זו הקיף 7 מיפעלים כאלה בלבד. מספרי-הפועלים שהובאו כוללים, כנראה , מעניין גם הסיכום שלהלן מאותה שנה (1901), אף הוא ערוך בידי אי.ק.א, בדבר מינם וגילם של הפועלים היהודים. הנתונים מקיפים 100% של הפועלים המועסקים בבתי- חרושת ללא מכונות-קיטור, ורק שני-שלישים של הפועלים בתעשייה הממוכנת. גברים נשים נערים נערות פועלים יהודים בבתי-חרושת ללא מכונות-קיטור 386 354 34 6 פועלים יהודים בבתי-חרושת ממוכנים 441 256 7 114 סה"כ 827 610 41 120 נתונים אלה מראים, כי כבר אז היו הנשים והנערות חלק ניכר של הפועלים בבתי-החרושת. כמה גורמים קבעו את מספרם המועט יחסית של פועלים יהודים בבתי-החרושת. גורם ראשון - תהליך שונה של פרולטריזציה בין אנשי העיר בעלי-מלאכה( זעירים, סוחרים זעירים, ןוירטלורפנפמול), הקשור במגמה מתמידה למדי לשמור על העצמאות הכלכלית, או עצמאות-כביכול למשל(, םתיבב-םידבועה). שני- החשיבות החברתית והחברותית של עצמאות זו, המטופחת בתנאי המשפחה המסורתית, הפאטריארכלית. גורם שלישי- חשיבות הדת בחיי הציבור היהודי, ובעיקר -שמירת השבת, שלא איפשרה להעסיק יהודים במיפעלים ממוכנים המקיימים ייצור-רצוף, או בגלל עדיפות הלא-יהודים בצוות בית-החרושת השובתים ביום א'. רביעי- העדר הכשרה טכנית ומקצועית אצל יהודי לודז', כנדרש לייצור ממוכן. גורם חמישי- אי-רצונם של האומנים, רובם ממוצא גרמני, להעסיק יהודים ולהקנות להם את המקצוע. מהנימוקים שנמנו לעיל הגבילו גם התעשיינים היהודים את קבלת הפועלים היהודים למיפעליהם, והוסיפו נימוקים: כוחם הגופני דל, הם עושי-מהומות מטבעם, תביעותיהם גבוהות, ויש השש שישאפו ליחסים פאמיליאריים עם ההנהלה ועם הבעלים. שלילי לחלוטין היה גם יחס השלטון הרוסי לתעסוקת יהודים בבתי-החרושת. בתקופות קונפליקטים בעבודה השתדלו השלטונות להגות את הסכסוכים מהמסילה הכלכלית-חברתית אל המסילה הדתית- לאומית. חולשתו של הפרולטריון התעשייתי היהודי נבעה גם מדרגת-אירגונו הירודה בהשוואה לאירגון הפרולטריון הלא-יהודי בחרושת הגדולה. פועל-החרושת היהודי בהמוניו עדיין הוסיף לנהות יותר אחרי בית-המדרש ואל השטיבל, משנהה אחרי אירגוני הפועלים. אירגוניהפועלים הלא-יהודים ומפלגותיהם לא ששו לפעול בין היהודים, וההפגנה הנודעת במאי 1892, שחשיבותה רבה במאבקי הפועלים בלודז', נסתיימה בפרעות ביהודים בבאלוטי בהסתת( המשטרה הרוסית תיאשחה). דווקא הפגנה זו הפכה לגורם הדוחה את המוני הפועלים היהודים מכל נסיון להצטרף לזרם הכללי של התארגנות הפרולטריון.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
עד ייסוד תא-מחתרת של הבונד בלודז' (1897) לא היתה בעיר מפלגת-פועלים במובנה החדיש. ה"חברות" שהיו קיימות עד אז ליד כמה שטיבלך היו בעיקר גופים של עזרה- הדדית, ומבחינת-מה- לשכות-תעסוקה. המארגנים והתועמלנים הראשונים של הבונד הגיעו ללודז' מליטא ומביאליסטוק. הם עשו את מלאכתם בבית-המדרש ובחצרו - חזיון טיפוסי ללודז' ולסביבתה. כבר בשנים הראשונות לקיומו עלה בידי הבונד לייסד סקציות כמעט בכל הענפים שהועסקו בהם יהודים. הם אירגנו קבוצת-מחץ ושביתות. ב- 1900 פעל בלודז' במחתרת בית-דפוס של הבונד. על אף המאסרים בין מנהיגי הבונד בלודז', בפקודת המשטרה הרוסית החשאית, ב- 1898 ו- 1903, עלה בידי המפלגה להתארגן מחדש ולעשות כמה פעולות שהוכתרו בהצלחה. בהפגנת האחד במאי 1900 השתתפו לראשונה קבוצת פועלים יהודים. בהפגנת הבונד באחד במאי 1901 השתתפו למעלה מאלפיים פועלים. היא נסתיימה בגל מאסרים. ערה היתה פעילותו של הבונד בתקופת המהפכה 1905- 1907. פעילי הבונד וחבריו מהשורה היו הרוב בין הנרדפים על ידי השלטון הרוסי בין( ההרוגים, האסורים והמגורשים ריביסל). מראשית קיומו בלודז' הוציא-לאור הבונד עיתונות-מחתרת - עלונים, מינשרים וכיוצא בזה. חברת "הארפה", שעסקה בהפצת המוסיקה, הספרות והספורט, שימשה הסוואה נוחה לפעילותה של מפלגה זו. בתנועת הפועלים הופיעו בלודז' החל ב- 1903 גם קבוצות של הציונים-הסוציאליסטים (.ס.ס), ומהן קמה ב- 1905 מפלגת פועלי-ציון. המפלגה פיתחה פעילות ערנית, אמנם בקנה-מידה קטן מפעולת הבונד, בעיקר בשנות המהפכה 1905- 1907 ולאחר תבוסתה. בשל פעילות מהפכנית זו נאסרו רבים מחברי פועלי-ציון בלודז' ומהם שגורשו לסיביר. באפריל 1910 נאסרו 21 חברים בוועידה אזורית של המפלגה בלודז'. גם המפלגות הלא-יהודיות ביקשו השפעה בין המוני היהודים. המפלגה הסוציאליסטית הפולנית פ.פ.ס., שעמדה על עקרונות של מהפכה ועצמאות לאומית, ייסדה בסוף 1903 סקציה יהודית שלה בלודז'. ב- 1906 התכנסה מועצה של תאי-היהודים בפ.פ.ס. בלודז'. פעולת הסקציה היהודית התמצתה בתעמולה-גם ביידיש- ובניהול "לשכת תעסוקה". ערה וחשובה יותר היתה פעילותה של הסקציה בשנות המהפכה 1905- 1907. לאחר כשלון המהפכה, היתה השפעת פ.פ.ס. ברחוב היהודי דלה, והקיפה רק קבוצות מצומצמות של אינטליגנציה מתבוללת. סימנן של השנים 1900- 1907 בלודז' היה תעמולה לפוגרומים ורדיפות חזקות של הפרולטריון היהודי בידי השלטונות. אחד מנסיונות הפוגרום היה בשעת שביתה המונית והפגנה בינואר 1905. המשטרה הרוסית קראה להמונים המפגינים להכות ביהודים, לאחר שהפיצה ידיעה כוזבת על רצח כומר בידי יהודים. נסיונות פוגרום ופרובוקציות חזרו ונשנו בנובמבר באותה שנה, וכמה מן הכמרים קראו בדרשותיהם לפגוע ב"אנטיכריסטים". ביולי ובאוגוסט 1906 ערכו האנדקים בתמיכת( השלטון יסורה) תהלוכות ובה שרו שירי דת, ובמהלכן קראו הצועדים לפוגרום ביהודים. ב- 1907 הופץ בלודז' עלון פרובוקאטיבי, שנכתב כביכול בידי יהודים, הקורא להריסת כנסיות ולרציחת כמרים. היו גם שביתות של פועלים לא-יהודים נגד העסקת יהודים בידי הבעלים גם( בבתי-חרושת של םידוהי). חוגי ציונים ראשונים כבר קמו בלודז' ב- 1897. מייסדיהם היו נציגי האינטליגנציה בוגרי( בתי-ספר תיכוניים םיהובגו) ושכבות-הביניים, וכן חלק מציבור הפועלים. בראש האיגוד הציוני הראשון עמד עורך "לאדזער טאגבלאט", ישעיה אוגר. כעבור שנים אחדות כבר פעלו בלודז' למעלה מעשרים איגודים ציוניים ושמותיהם שונים: עטרת-ציון, תקוות-ציון, המזרחי, בנות-ציון, קדימה בעיקר( נציגי היצנגילטניאה), ענפי-ציון בעיקר( םילעופ) וכיוצא באלה. עד מהרה השתלטו המתפללים-הציונים ואוהדיהם על כמה וכמה בתי-כנסת ומניינים כגון(, בית-הכנסת בקעי-להא). נוסד חדר ציוני- תלמוד-תורה, ובו למדו כ- 800 תלמידים. מקבוצות ציוניות אלו עלו ב- 1903, כאמור, הציונים-הסוציאליסטים, וב- 1905 - פועלי-ציון. הציונים היו פעילים בתחומי התרבות והתעמולה. פעילות זו התרכזה באגודת "הזמיר", בחוגים הפועלים בבתים, ליד בתי-כנסת ובתי- מדרש. אולם נבצר מהתנועה הציונית לההפך לתנועה המונית בתנאי-מחתרת: עד 1914 נאסר קיומן של המפלגות הפוליטיות למיניהן בתחום האימפריה הרוסית. כן לחמו בציונות חלק ניכר של האורתודוקסים: חסידים של חצרות שונות, בעקבות האדמו"רים והרבנים. לא סייעו לציונות גם פרנסי הקהילה, היינו נציגי השכבות הגבוהות -התעשיינים והסוחרים הגדולים -שנטו אל המתבוללים או דבקו בעמדה השמרנית-המסורתית. הציונים הראשונים באו בעיקר מבין יוצאי ליטא ורוסיה, לפי שהללו התחשבו פחות בסביבה שאינה אוהדת את הציונות. בין העולים בעלייה השנייה לארץ-ישראל היו גם יהודים מלודז'. עד פרוץ מלחמת העולם I-ה קמו בלודז' כמה וכמה איגודים יהודיים של סוחרים בינוניים וזעירים ושל בעלי-מלאכה. מטרתם של איגודים אלה היתה ההגנה על האינטרסים של חבריהם. התעשיינים הגדולים השיגו מטרה זו על ידי ההתאגדות בקארטלים, לא אחת גם עם תעשיינים לא-יהודים. ב- 1910 ייסד הבנק היהודי לעזרה הדדית את האיגוד הראשון של הסוחרים היהודים. ב- 1912 נוסד איגוד התעשיינים והסוחרים, שאיגד בסקציות שלו את התעשיינים הבינוניים והזעירים ואת סוחרי הטקסטיל. לאחר פרוץ המלחמה, כשבאו ההברחה והספסרות במקום המסחר התקין, ובגלל העדר חומרי-גלם נפסק הייצור כמעט כליל, חדל האיגוד להתקיים למעשה. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם נוסדו בלודז' למעלה מעשרה איגודים-של-ענפים מסוג זה. ראשיתן של אגודות בעלי-המלאכה בחברותיהם המסורתיות, שהתרכזו סביב המניין שלהם. חברי אגודות אלה זכו להגנת האינטרסים המקצועיים שלהם, לעזרה כספית מקופת גמילות-חסדים, לטיפול בחולים - משמרת-חולים, ולצורות-יסוד של הווי דתי וחברתי. הפיכתן של החברות לאיגודים מודרניים באה בעיקר בראשית המאה ה- 20, ממש לאחר מהפכת 1905- 1907. אגודת הפחחים נוסדה ב- 1907 כהמשך החברה, שנקראה אף היא כך, בעיר העתיקה, וכן כהמשכה של חברת-אחות בכפר וולקה הסמוך, שנוסדה ב- 1897. תחילה נמנו עם האגודה גם לא-יהודים, אך במרוצת הזמן הם עזבו אותה. באותה שנה ובדרך דומה קמה אגודת האופים. באגודה היו גם חברי הכנסת-אורחים, שייסד רבה של העיר, הרב מיזל, ב- 1883. מיזוג זה נבע, כנראה, ממסורתם של האופים לתרום מאפה לעניים. מיפנה באירגון בעלי-המלאכה (םינמואה) היה ב- 1911: לאחר ועידת בעלי- המלאכה היהודים ברוסיה-כולה בפטרבורג, נוסד בלודז' מועדון בעלי-המלאכה היהודים, ובו סקציות מקצועיות רבות. עתה הצטרפו חלק מהחברות כסקציות למועדון זה, כגון אגודת הצבעים והממרקים, אגודת הספרים. חברות אחרות, למשל, החייטים, הכובענים, הנגרים, השענים והצורפים נהפכו- לאחר נסיונות אירגון שונים - לאגודות בשנות מלחמת העולם I-ה ובתקופה שבין המלחמות. בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20, עם העלייה העצומה במספר האוכלוסים היהודים בלודז', כבר לא הספיקו לפעולות הסעד מוסדות הקהילה, או החברות המסורתיות לעזרה הדדית ומוסדות-הצדקה הזעירים. תפקיד זה עבר במידה ניכרת אל מוסדות הצדקה של תעשייני לודז' העשירים, מעין "רוטשילדים" מקומיים, גדולים וקטנים יותר. בלט בין הנגידים הרמן קונשטט, שציווה מיליון רובלים למטרות צדקה. עוד בחייו ייסד מושב-זקנים - בית על ציודו המלא. אף על פי שלאחר מותו (1895) ערערו יורשיו על חוקיות צוואתו, עוד נותרה קרן נאה למטרות צדקה, שמפירותיה הוחזקו מושב-הזקנים, נבנה בית-ספר לנערים ברחוב זאוואדזקה (1901), בשנים 1900- 1914 נבנה בית-חולים לילדים בראדוגושץ', ב- 1917 - בית-טהרה ובית-כנסת בבית-העלמין, וב- 1933 - עוד מושב-זקנים "זאצישה". הרבה עשה בתחום הפילנטרופיה גדול תעשייני לודז', ישראל קלמנס פוזננסקי. מתרומותיו החשובות: בית-החולים היהודי החדש, שנפתח ב- 1888 קודם( לכן השתתף בהחזקת בית-החולים הישן ברחוב הקסבונברד). חברת תלמוד- תורה, חברת "דוברוצ'יננושץ' " ובית-העלמין החדש נתמכו במידה רבה על ידי פוזננסקי. בחוגי העשירים-המתבוללים, המרוכזים סביב בית-הכנסת הרפורמי, בלטו כמה וכמה פילנטרופים, שהקימו מוסדות חיוניים לחברה בלודז'. מרקוס וטרזה זילברשטיין בנו (1892) והחזיקו בית-יתומים וקייטנה לילדים בקשיז'ובקה הסמוכה. ישעיה רוזנבלט ייסד בית- חולי-נפש ברחוב וסולה 17. יעקב הרץ ואשתו ייסדו (1900) בית יתומים ברחוב פולנוצנה 39. מאקסימיליאן גולדפדר בנה (1901) בית דירות זולות לעניים ברחוב שרדניה 92. ליאופולד לנדאו בנה ב- 1904 בית-מחסה לילדים ברחוב סמוגובה 4, ויוזף הירשברג ייסד (1913) עוד בית-יתומים ברחוב פולנוצנה 38. זיגמונט יארוצ'ינסקי ייסד (1901) בית- ספר יהודי למלאכה על( בסיס הרות-דומלת) ברחוב שרדניופומורסקה 46- 48. פעילות ענפה בתחום הסעד והפילנטרופיה פיתחה חברת "דוברוצ'יננושץ' " הנ"ל, שבראשה עמד אחד מחשובי- מייסדיה, ישראל פוזננסקי. תחילה התכוון מוסד זה להגיש עזרה לאורגים נצרכים, ובכך אף נומקה הבקשה שהוגשה לשלטונות ב- 1893, בדבר הרשיון לייסודו. ב- 1899 הקים מוסד זה בית-תמחוי לנצרכים. כעבור זמן-מה נוסדה קופת הלוואות-ללא-ריבית. המוסד עסק גם בעזרת-חורף. בעתות משבר הושיט המוסד עזרה כספית לפועלי טקסטיל מובטלים. ב- 1912 שלחה החברה 50 אורגים מובטלים לאזור קאטוביצה, לעבודה במכרות. באותה שנה ייסדו בית-יולדות ונגשו לבניין בית-עם ובו( מטבח עממי, בית-תה, בית- מרחץ האירק-םלואו). ראוי להזכיר, כי חברת "דוברוצ'יננושץ' " קיבלה לידיה ב- 1901 את חברת ביקור-חולים, נוסדה( ב- 1881 ואחר כך נאסרה על ידי תונוטלשה), והעניקה לחברה חסות רשמית, כסניף שלה. סניף זה ייסד ב- 1908 בית-הבראה "אוזדרוביסקו" למאות מחלימים. ב- 1899 ייסדו י. פוזננסקי והרב מיזל את חברת לינת-הצדק, שהושיטה עזרה לחולים ולמשפחותיהם. ב- 1912 ייסדו את חברת מלביש-ערומים, שכשמה כן היא. מלבד חברות גדולות אלו פעלו כמעט בכל שכונה וליד כל בית-כנסת חברות קטנות כאלה.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
עד שנות ה- 80 למאה ה- 19 היתה ההוראה בחדרים (םייטרפה) מסורתית. בניהם של אורגים לא-אמידים, בעלי- מלאכה, סוחרים זעירים, ובני הלומפנפרולטריון סיימו על-פי-רוב את השכלתם בגיל 10- 12, כשהם יודעים להתפלל ומפרשים בקושי פרקי-חומש, ויצאו לעבוד עם הוריהם בסדנה או בחנות. הורים אמידים יותר ודואגים יותר להשכלת בניהם שלחו אותם ללמוד בחדרים, שבהם לימדו גמרא, ורק חלק זעום של בוגרי חדרים אלה המשיכו את תלמודם בבתי-המדרש ובשטיבלך, בחסות רבני המקום והאדמו"רים, או בישיבות המקומיות. לימודי-חול נלמדו מפי מורים פרטיים או בבתי-הספר הקרויים "פנסיון" החל( בשנות ה- 60 למאה ה- 19), והקיפו לשונות כתיבה( ברוסית או תינמרגב), אריתמטיקה אלמנטרית, ולעתים - הנהלת-חשבונות. מעטים בלבד, מבני הנגידים, למדו בגמנסיות הרוסיות או הגרמניות בלודז', או שלמדו בחוץ-לארץ. פיקוח השלטון הרוסי על החדרים, שהונהג בשלהי המאה ה- 19, נתמצה על פי רוב בביקור המפקח אחת לשנה. בבואו, קראו התלמידים במקהלה "הנותן תשועה למלכים", וכן ניתן לו "גמול נכבד". ב- 1898 פעלו בל, 22 חדרים פרטיים הנתונים לפיקוח, מקצתם לבנות, והמורים לרוסית ולחשבון, שאושרו על ידי השלטונות, היו על פי רוב בעלי השכלה יסודית בלבד, או ש"רכשו ידיעות", כגון קצין משוחרר וכיוצא בו. מלבד החדרים הרשמיים פעלו גם חדרים חשאיים של מלמדים, שלימדו את הילדים "בלי להעלותם על הדרך הרעה" על ידי לימוד-כפוי של חכמה חילונית. כמעט עד שלהי המאה ה- 19 לא היתה בלודז' ישיבה. בני-הנוער למדו גפ"ת בבתי-המדרש, או בישיבות שמחוץ למקום. ב- 1899 נוסדה בלודז' ישיבת "מחזיקי דת", אך היא הושלמה רק ב- 1912. ב- 1912 ייסד התעשיין העשיר איש ליטא, אלכסנדר דישקין, את הישיבה "תורת חסד", שלמדו בה לפי נוסח ליטא. במרוצת הימים הגיע מספר הבחורים בישיבה זו למאות אחדות. שאר הישיבות בלודז' נוסדו בימי מלחמת העולם I-ה ובתקופה שבין המלחמות. בשלהי המאה ה- 19 הופיעו בלודז' בתי-הספר היסודיים היהודיים הראשונים, שאופיים מודרני יותר. בתי-ספר אלה שימשו דוגמה לבתי-הספר שנוסדו אחר כך על ידי אגודת- ישראל, המזרחי, וכן לבתי-ספר יסודיים דו-לשוניים בתקופה שבין המלחמות. ב- 1873 נוסד התלמוד-תורה על שם הרב מיזל, וכ- 800 בני עניים, בעיקר, למדו בו. בבוקר למדו בו לימודי-קודש, ואחר-הצהריים - לימודי-חול לפי תכנית בית-הספר היסודי. לתלמידים ניתנו מזון, מלבושים וסיוע רפואי. התלמוד-תורה דובר( עליו ליעל) שייסד יארוצ'ינסקי, ובו ניתנה גם הכשרה מקצועית, נהפך ב- 1907 לבית-ספר מקצועי מודרני, שהוציא במרוצת השנים מאות בעלי מלאכה מיומנים - אורגים, מסגרים, נגרים ועוד - בעלי השכלה יסודית שלמה בלימודים כלליים וביהדות. בראשית המאה ה- 20 נוסדו חדרים מודרניים בנוסח "חדר מתוקן". בחדרים אלה היו לימודי היהדות שיטתיים יותר - תנ"ך ודקדוק עברי, ולימודי-החול - רוסית וחשבון - זכו ליחס נכבד יותר. תלמידיהם היו בני "הליטוואקים", בדרך כלל. החסידים שמרו נפשם מהם. בשנות ה- 70 למאה ה- 19 עוד רווחו בהשכלה הכללית ה"פנסיונים" הפרטיים, אולם בשלהי המאה ייסדו השלטונות "בתי ספר יסודיים ליהודים" על( פי רוב, בני שתי תותיכ), שקוימו ממס שנגבה על ידי הקהילה. בני העשירים ומקצתם של בני שכבות-הביניים למדו כקודם בגימנסיות, שלשון ההוראה בהן גרמנית, פולנית או רוסית. הגבלת מספר היהודים במוסדות ההשכלה, שחייבה בתחומי האימפריה הרוסית, הביאה להקמתן בלודז' של "פרו- גימנסיות" פרטיות, שהכינו אקסטרנים לכיתות התיכון הגבוהות ולבחינות הבגרות. ב- 1912 ייסד בלודז' הרב ד"ר מרדכי בראודה את הגימנסיה היהודית הראשונה באימפריה הרוסית, ששימשה דוגמה לבתי-הספר התיכוניים הדו-לשוניים בפולין בתקופה שבין המלחמות. החינוך בבתי-ספר אלה היה לאומי-ציוני. בהפצת ההשכלה והתרבות היה נכבד גם תפקידם של חוגי-הציונים, המכונסים בחברת "חובבי שפת עבר", שאירגנו שיעורים לעברית, הרצאות בתחום המדיניות וההשכלה ומופעי-תרבות. ב- 1899 ייסדו חוגי ציונים אגודה ספרותית-מוסיקלית "מכבי", שנקראה אחר כך "מכבי- הזמיר". לאגודה הצטרפה מקהלת הגברים "מנעימי זמירות" הקיימת זה שנים אחדות, וב- 1902 הצטרף גם חוג השחמטאים. אף על פי שקיומו של "הזמיר" בלודז' היה חוקי- למחצה בלבד עד( 1906), עלה בידו להקים מועדון משלו ואפילו אולם-קונצרטים קטן, ולארגן קונצרטים והרצאות בלודז' ובערי-השדה. ב- 1905 נוסד ב"הזמיר" חוג לדראמה. מעל בימת "הזמיר" הרצו וקראו מיצירותיהם ביאליק, פרץ, שלום עליכם, ברנפלד, פרישמן ואחרים. תפקיד דומה לתפקידו של "הזמיר" אצל הציונים, היה שמור לאגודת "הארפה" אצל הבונד. לאחר שתדלנות ממושכת אישרו השלטונות ב- 1908 את האגודה. על בימת "הארפה" הרצו פרץ, מנדלי מוכר ספרים, אש, נומברג, רייזן ואחרים, מלבד פעילותה בתחום התרבות וההשכלה קונצרטים(, חוג המארדל) פעלה גם אגודת " הארפה" בתחום הפוליטיקה והתעמולה, והשלטונות רדפו אותה. פעמים רבות חתמה המשטרה את מעון האגודה, וב- 1910 אסרה המשטרה את הנהלת "הארפה", ופסלה את פעילותה מבחינת החוק. ב- 1921 חיסלו השלטונות הפולניים את האגודה. מחוגי הספורט והתעמלות עלה ב- 1912 איגוד הספורט היהודי הראשון בפולין, בר-כוכבא, והקיף כמעט את כל ענפי הספורט. ראשית המאה ה- 20 היתה גם תקופת ייסודם של העיתונים היהודיים בלודז'. ב- 1908 התחיל להופיע "לאדזער טאגבלאט", וב- 1912 - "לאדזער מארגנבלאט".

סגור

הישוב היהודי עד 1918
בעשורים האחרונים למאה ה- 19 ועד מלחמת העולם I-ה היה השלטון בקהילה בידי אילי התעשייה וההון בלודז' פוזננסקי(, לובראנייצקי םירחאו), אלא שנקבע סטאטוס-קוו, וכל ענייני-הדת המובהקים, כגון הרבנות, בתי-הכנסת, השטיבלך, החינוך הדתי, הקבורה והחברות, היו נתונים בידיהם של החרדים וחסידי גור בראשם. והנה דוגמה: בשנות ה- 70 וה- 80 למאה ה- 19 הציעו הרפורמיים לבנות עגלת-קבורה מפוארת. החרדים והרבנים התנגדו לכך בתוקף, ובסופו של דבר הוסיפו לקבור את מתיה של לודז' כמימים ימימה, נשאו אותם בידיים, וכשהיה המהלך רב, הובילו אותם ב"עגלה" פשוטה. אחר מות הרב ליפשיץ (1873) עלה על כס-הרבנות בלודז' ר' אליהו חיים מיזל, שאישיותו החזקה וגדולתו בתורה הניחו לו לשלוט בקהילה ביד תקיפה קרוב ל- 40 שנה עד( 1912, שנת ותריטפ), היינו בתקופת שגשוגו של הישוב היהודי בלודז'. אף על פי שהיה "ליטוואק" רבה( של לומז'ה רבעשל), ידע להטיל מרות על הקהילה, שרובה חסידים והנהלתה בידי מיליונרים רפורמיים. הוא שלל את הציונות וכל תנועה חברתית-פוליטית אחרת, ואף על פי כן כבש את לב ההמונים. אחר מותו התלקחה מלחמת הירושה. לא נמנעו הלשנות, כתבי-פלסתר, הפגנות סוערות, התנגשויות ואפילו קטטות אלימות. זכה בכס-הרבנות (1913) המועמד של חסידי גור, ר' אליעזר אליהו טרייסטמן, לשעבר רבה של ראדום. באחרית כהונתו של הרב מיזל ובשנים הבאות פעלו ברבנות מלבד הרב הראשי כמניין וחצי דיינים ולפעמים(, רתוי). מקצתם כיהנו שלא על מנת לקבל פרס. בתקופה זו העבירו ללודז' את חצרותיהם כמה אדמו"רים, צאצאי שושלות אחדות. בקהילה היו קבוצות שריכזו את חייהן הדתיים והחברתיים סביב בית-כנסת ומגיד משלהם. הדברים אמורים בראש- ובראשונה בשטיבלך של החסידים, וכן בחברות שדובר בהן. היו גם קבוצות שאופיין אחר, למשל, חברת-תנ"ך, שהיו לה בית-כנסת משלה ומגיד, ר' אברהם לייזרוביץ' בבית-הכנסת של הציונים אהל-יעקב דרש המגיד רב- הכשרון, ר' נתן מילייקובסקי, לימים רבה של רובנה ושליח קרן-היסוד בארצות שונות נפטר( לארשי-ץראב). קבוצה ניכרת למדי של הקרויים "דייטשן" , "מתבוללים" או "רפורמיים" התרכזו סביב ה"דייטשע שול", שנבנה בשנות ה- 50 למאה ה- 19, והחל ב- 1888 - סביב בית-הכנסת הרפורמי הגדול על שם פוזננסקי. כמטיפים שימשו בו: ד"ר מרקוס יאסטרוב, משתתף בהפגנות הפטריוטיות הפולניות בשנים 1861- 1862, לימים רבה של פילאדלפיה, מחבר מילון התלמוד, אשורולוג נודע; ד"ר יחזקאל קארו, לימים רבו של בית-הכנסת הרפורמי בלבוב; ד"ר אדולף מ. ראדין, עורכו לשעבר של עיתון יהודי בקניגסברג, רב רפורמי בקמפנו ובקאליש; ר' ישראל ילסקי-שכהונתו בת 17 השנים נזדמנה עם כהונתו של הרב מיזל - הנהיג לראשונה דרשה בפולנית, במקום בגרמנית. המטיף האחרון בבית- הכנסת הרפורמי החל( ב- 1908) היה הרב ד"ר מרדכי בראודה, מזכיר הסיעה היהודית בפרלמנט האוסטרי, ציר לקונגרסים הציוניים, ציר לפרלמנט וסנאטור בפולין. ד"ר בראודה עמד בראש "החברה היהודית לבתי-ספר עממיים ותיכוניים בפולין", והצליח לשוות לה אופי לאומי-ציוני מובהק. בימיו של ד"ר בראודה שררה בבית-הכנסת הרפורמי רוח לאומית, וכן נערכו בו עצרות ציוניות ותפילות בימי חג לאומיים. ד"ר בראודה היה גם אחד ממייסדי "המכון ליהדות" בווארשה.

סגור

הישוב היהודי עד 1918
בפרק-הזמן הקצר שבין פרוץ המלחמה לבין כיבוש העיר בידי הגרמנים (6.12.1914) פחתה בהרבה אוכלוסיית היהודים בלודז': 200 אלף יהודים גרו בלודז' ערב המלחמה בהיתר( או ללא םושיר), ועתה מספרם למטה מ- 150 אלף. סיבות הירידה הן: פינוי חלקי, הגיוס, וכן הגבלות שהטיל השלטון הרוסי בקשר להאשמת היהודים בסיוע לגרמנים ובריגול לטובתם. היהודים זרמו מזרחה או אל כפרי הסביבה, ושם קיוו לבלות את התקופה הקשה של פעולות-המלחמה וכן להשיג בקלות רבה יותר מזון וחומרי-הסקה. עם פרוץ המלחמה פחת בלודז' במידה ניכרת הייצור התעשייתי, וכן השתרר קפאון במסחר ובשוק הכספים. תופעות אלו הפכו להיות אסון עם כניסת הגרמנים לעיר, וניתוק התעשייה והמסחר ממקורות הגלם ומהשוק הרוסי הנרחב. הכובש ניצל והחרים לצורכי המלחמה שלו את כל הבא ליד: חומרי-גלם, מוצרים מוגמרים-למחצה ומוגמרים, החל באריגים וכלה בחפצי-מתכת, אפילו חפצים לשימוש ביתי, וכן מכונות ומיתקנים. האבטלה והעדר אמצעי-מחייה פגעו בכול. ההרס הכלכלי של האוכלוסים היהודים בולט בשאלון של הג'וינט מיד לאחר המלחמה, ב- 1920, לאחר הנסיונות הראשונים לשקם את המשק בפולין. ב- 4,755 מיפעלים של יהודים שנבדקו בלודז', עבדו לפני המלחמה (1914) 30,848 פועלים שכירים; ב- 1920 עבדו בהם 15,707 בלבד. בענף הטקסטיל עבדו ב- 1914 7,431 יהודים; ב- 1920 - 3,677. בקונפקציה פחת מספר היהודים המועסקים 60.6%-ב, ובתעשיית המזון- 56.9%-ב. בין המוני האוכלוסים היהודים השתרר רעב, עלו התחלואה והתמותה, ירד מספר הלידות. בפסח 1917 הוציאה הקהילה למצות ולסוכר לעניים כ- 172 אלף מארק. החזקת בית-המחסה לילדים נטושים עלתה באותה שנה עוד 50 אלף מארק, מלבד תרומת העירייה. אפשרויות הקהילה היו אפסיות לעומת הצרכים. בתחום הסעד היו פעילים מאוד ועדי אזרחים יהודיים. פעילות במיוחד היו גם מפלגות הפועלים, הבונד ופועלי-ציון. הם הקימו רשת ענפה של מטבחים זולים, בתי-תה בעיקר( ליד בתי-הפועלים, "םייה-רעטעברא"), ובהם הוגשו יום-יום רבבות ארוחות, חינם או בתשלום זעיר. שרותים אלה - בלודז' ובערים אחרות בפולין - הפכו להיות דוגמה של סיוע ועזרה הדדית בתנאים האיומים והטראגיים לאין ערוך של חיי האוכלוסיה היהודית בימי מלחמת העולם II-ה. הוקמו גם קואופרטיבים יצרניים וצרכניים (תלוכמ). אחדים מהם ניהל הבונד במגע הדוק עם אירגוני הפועלים הפולנים ס.ד.ק.פ.ל(., פ.פ.ס - לאמש), או במוסדות משותפים אתם. בתקופה האחרונה למלחמה הגיע ללודז' מהולנד תמיכתו של הג'וינט עד( מארס 1918 - 195 אלף קראמ). המשטר הפוליטי הליבראלי יחסית, שקבע הכובש הגרמני, התקשר בצורכי המלחמה של גרמניה, בתכניתה המרחיקה- לכת של פרישת השפעתה על כל שטחי פולין, ובמיגזר היהודי - עם השאיפה לרכוש בעל-ברית, שניתן לנצלו בשעת הצורך לתככים פוליטיים בפנים פולין. על כן התירו שלטונות הכיבוש את פעילות האירגונים הציוניים, הבונד, האיגודים המקצועיים ואירגונים חברתיים אחרים של היהודים. בפקודת השלטונות נתחדשה פעולת הקהילות, וסמכויותיהן אף הורחבו מסמכותן עד עתה. שנות הכיבוש הפכו איפוא להיות ליהודים שנות פעילות מאוששת בתחומי המדיניות, החברה והתרבות. החוגים הציוניים המעטים עד מלחמת העולם I-ה גדלו במידה ניכרת. הוקם ועד עירוני, שאיחד למעלה מעשרים איגודים וחוגים. נוסדו אירגוני נוער ציוני, איגודי ספורט, מועדונים וחוגים לקניית-השכלה. עלתה השפעתה של ההסתדרות הציונית בבתי-הספר היהודיים ובמוסדות שונים של היהודים, ואפילו בתי-כנסת אחדים הפכו להיות מעין מוקדים של ציונות. ב- 1917 נוסדה הסתדרות צעירי-המזרחי, הגרעין של הפועל-המזרחי בעתיד. קמה אגודת הסטודנטים העברי-הצעיר, ומהסתדרויות הסקאוטים היהודים שנוסדו אז עלה לימים השומר-הצעיר. אגודת הנשים הציוניות, שנוסדה ב- 1916, הגיעה ב- 1918 ל- 1500 חברות, ופעולתה הערה בשדה התרבות ניכרה, בין השאר, במספר הרב של לומדי עברית בשיעוריה: 150 לומדים ב- 1918. מאירגון פועלים קטן, בעל השפעה מוגבלת, לפני מלחמת העולם I-ה, גדלה מפלגת פועלי-ציון לדרגת מתחרה רציני לבונד, שהיה עד אז השליט במחנה הפועלים היהודים. איגוד החרדים שנוסד( ב- 1915- 1916 ונקרא תחילה "אגודת אורתודוקסים", אחר כך: "אגודת שלומי אמוני ישראל" ולבסוף "אגודת "לארשי) נתקל תחילה בלודז' בהתנגדות של כמה חוגי חסידים להוציא( את חסידי רוג), של ה"ליטוואקים", של המשכילים, אבל במרוצת הזמן גדלה השפעתו' ובין המלחמות היה הסניף של אגודת-ישראל בלודז' החולייה הראשית של מפלגה זו בפולין. בלודז' נוסד גם אירגון פועלי-אגודת-ישראל, הופיע כתב-העת שלהם , "דער אידישער ארבייטער", וכאן היה מרכז בנות-אגודת-ישראל והופיע כתב-העת שלהן, "בית יעקב". בשנים אלו נוסד בלודז' הסניף המקומי של מפלגת הפולקיסטים, שרוב חבריהם בעלי-מלאכה וסוחרים, אך השפעתו במקום מעטה היתה. ב- 1918 הורגשה בין היהודים השפעת הקומוניסטים. ההתעוררות בחיים החברתיים והפוליטיים של יהודי לודז' בתקופת מלחמת העולם I-ה חוללה תמורה בתחום החינוך החילוני. מלבד הרשת הענפה של בתי-ספר יסודיים עירוניים, הקרויים "שאבאסובקי", בהם למדו ב- 1919 7,694 תלמידים ב- 184 כיתות, נוסדו מספר בתי-ספר מסוג חדש, שלשון-הוראה בהם עברית או יידיש. הם שימשו גרעין לרשת ענפה של בתי-ספר כאלה בתקופה שבין-המלחמות. בשנות המלחמה נוסד, מלבד הגימנסיה הדו-לשונית לבנים שייסד( ד"ר בראודה ב- 1912), בית-ספר תיכון דו-לשוני לבנות (1916). בית-הספר היסודי יבנה התפתח והיה לגימנסיה שלשון-ההוראה בה עברית. בחסות המזרחי נוסדה הגימנסיה בית-אולפנא, שלשון-ההוראה בה עברית, ותכנית לימודי-היהדות נרחבת יותר. הבונד ופועלי-ציון ניסו בתקופה זו להקים בתי-ספר שלשון-ההוראה בהם יידיש. ב- 1916 ייסדו עסקני שתי המפלגות את החברה "שול און פאלקסבילדונג-פאריין". באותה שנה נפתח בית-ספר ראשון מסוג זה, ובו שתי כיתות. בחסות הבונד פעלו בית-ספר וגן- ילדים על שם וו. מדם, שנוסדו ב- 1918. באותה שנה ייסד הבונד בית-ספר-ערב לפועלים. בחסות פועלי-ציון נוסד באותה שנה בית-ספר ראשון בפולין מסוג "באראכאוושולן", שלשון-ההוראה בו יידיש, והעברית נלמדת כמקצוע. כמה חדרים, אפילו של החרדים, נענו לרוח הזמן, והנהיגו לימודי-חול אחר הצהריים, עם סיום לימודי-הקודש. חלק נכבד בחיי-התרבות של היהודים בלודז' בתקופה זו שמור לפעילות הערה של המועדון והספריה "עבריה", שנוסדו על ידי חברת "חובבי-שפת-עבר". ההרצאות וערבי- הוויכוח שערכו, משכו מאות משתתפים. תפקיד מכריע באירגון המופעים האלה היה לסופר ולפדגוג העברי ד"ר י.נ. שמחוני. ב- 1915 ייסדו פעילי "הזמיר" תזמורת סימפונית, וניצחו עליה ועל המקהלה מטובי המלחינים והמנצחים היהודים, כגון זדזיסלאב בירנבאום, ברוניסלאב שולץ, גז'גוז' פיטלברג, אוסקר פריד ואחרים. בתקופת המלחמה נוסדו בלודז' שתי ספריות גדולות: אחת מיסודה של "הארפה" הגיעה במרוצת הזמן לרבבה של כרכים, והשנייה מיסודה של פועלי-ציון, על שם בורוכוב, וגם בה אלפי כרכים ביידיש ובעברית. מלבד העיתונים ביידיש שהופיעו לפני 1914, הופיע ב- 1915 עיתון חדש: "לאדזער פאלקסבלאט".

סגור

בין שתי המלחמות
מהסיבות האמורות לעיל ירד מספר היהודים תושבי לודז' ב- 1921 ל- 156,155 מהם( הצהירו 17,301, בשאלון-מירשם- התושבים בשנה ההיא, שהם פולנים בני דת השמ). היהודים היו איפוא 34.5% של האוכלוסיה הכללית. במירשם-התושבים הבא, ב- 1931, עלה מספר האוכלוסים היהודים ל- 202,497 מהם( רשמו 5.4% את הלשון הפולנית כשפת- אמם, והדבר היה זהה עם הגדרת לאומיותם תינלופכ). בשנות ה- 30 ועד 1939 שוב עלה מספר היהודים בלודז' עד 230- 240 אלף יחד( עם התושבים םייעראה). גידול זה נגרם על ידי זרימת יהודים מערים ומעיירות הסביבה, ולא מריבוי טבעי, שהיה לפעמים אף שלילי ב(- 1936 היה מינוס 414 שפנ), בגלל העלייה בפטירות ומיעוט הלידות תמותת( התינוקות הגיעה ב- 1934 19%-ל). לשונן של עובדות אלו ברורה. נוכח הישגי הרפואה המודרנית, עלולים היו להביא למצב זה רק מצבם הכלכלי הנואש של יהודי לודז', מצב מתמיד של תת-תזונה וצפיפות הדיור. הגוף הכלכלי המותש-במלחמה של לודז', מרכז הטקסטיל הגדול של פולין, עמד לאחר סיום מערבולת-המלחמה בפני משימות, שנבצר ממנו לעמוד בהן. נותקו שוקי-היצוא העיקריים ברוסיה, ומקורות האשראי, הדרוש לשיקום המיפעלים ולציודם הטכני החדיש, אפסיים היו, ועל כן היתה מוגבלת מאוד האפשרות להתחרות על שווקים חדשים במערב-אירופה. בגלל החולשה הכלכלית והחברתית של פולין נצטמצם גם השוק הפנימי. הזעזועים והמשברים המייסרים את הארץ כולה- מלחמת( פולין - ברית-המועצות 1920, האינפלציה של 1922- 1924, פיחות-המטבע 1925, המשבר הגדול של 1928- 1931) נשתקפו בחריפות יתירה בלודז' התעשייתית. אמנם בשנים 1927- 1928 חזרה תעשיית לודז' לממדי הייצור שלפני המלחמה, וב- 1934 נראתה התעוררות קלה בייצור ובשיווק, אך תקופות קצרות אלו של התאוששות כלכלית לא שיפרו את המצב, אלא מנעו הדרדרות. בתקופה שבין המלחמות השפיעו על מצבם הכלכלי של היהודים בלודז', מלבד התנאים הכלליים, גם תנאים מיוחדים, כגון המיבנה המיוחד של תעסוקת היהודים, המדיניות האנטי-יהודית של השלטון ושל העירייה מערכת( המיסוי הפוגעת בחרושתנים, בסוחרים ובעובדי-הבית היהודים, התמיכה בקואופרטיבים ובחנויות של בתי-החרושת, המתחרים במסחר ובמלאכה של םידוהיה), ובראש-ובראשונה, גל האנטישמיות הגואה, בעיקר לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה. בעת ההיא אף העמיקה האנומליה במיבנה-התעסוקה של פועלי התעשייה והפקידים היהודים. לפי מימצאי מירשם התושבים 1931 היו 71.3% מ- 23,643 פועלי התעשייה היהודים מועסקים במיפעלים קטנים מסוג בתי-המאלכה. לעומת זאת, היה אחוז הפועלים הלא-יהודים המועסקים במיפעלים כאלה 20.4% בלבד. במיפעלים הגדולים ביותר עבדו רק 4.6% של כלל פועלי התעשייה היהודים, וכן 23.7% של כלל הפקידים היהודים בתעשייה. ראוי לציין, כי מיפעלים של לא-יהודים לא העסיקו בכלל יהודים, או כמעט-בכלל. ברורה לשונם של המספרים הנוגעים לעובדי- הבית: בעוד שהיהודים הם רק חלק ששי מכלל פועלי התעשייה בלודז', הריהם 72.2% בין העובדים-בביתם. ביסודו של דבר היו יהודי לודז' הפרודוקטיביים ביותר בין אחיהם בפולין (43% מכלל המועסקים היהודים בלודז' עבדו רוציי-תועוצקמב), אך רובם לא השתכרו כדי מינימום- המחייה. הם עבדו בתעשייה בעבודות הפרימיטיביות מבחינה טכנית והגדושות בעבודת-כפיים, הועסקו במיפעלים ובסדנות הפחות-מבוססים, ושכרם היה מהנמוכים ביותר. הפועל ועובד-הבית היהודי נלחמו תמיד על תעסוקתם. בטווייה המכנית ובאשפרה עשו נגדם יד אחת השלטונות, בעלי המיפעלים שאינם יהודים, האיגודים המקצועיים הנוצריים, ובמקרים רבים - גם התעשיינים היהודים. הפועל היהודי מצא עבודה על נקלה יותר בעבודות השוליות, התובעות מלאכת-כפיים, מומחיות ונסיון רבים, כגון סריקה, צביעה, הכנת דפוסי-אריגה וכיוצא בזה. בסוג פועלים זה היו היהודים הרוב. לא שפרו תנאי השכר והעבודה של בעלי-המלאכה ופועלי-השרות היהודים. השכר הנמוך בארץ היה שכרם של החייטים, הפרוונים, אורגי-הגדילים היהודים, שרובם מועסקים בקונפקציה, וב"עונות המתות" הציצו לביתם הדלות וגם הרעב. אי-קבלת היהודים לעבודה ודחיקת רגליהם גם ממיפעלים שבידי יהודים פגעה גם בבעלי- המלאכה. למשל, ב- 1930 עבדו ב- 90 מאפיות של יהודים בלודז' 270 פועלים יהודים מכלל 400 המועסקים בענף. ב- 1931 נסקרו 35 מאפיות, ובין 87 הפועלים היו רק 8 יהודים. ראוי לציין, כי מעולם לא הועסקו יהודים במאפיות שבידי פולנים. בין המועסקים בתעשייה ובמלאכה בלטה קבוצה גדולה למדי, בממדי הארץ, של מומחים יהודים, מהנדסים וטכנאים מוסמכים, שהתמחו בצביעה, דפוסי-אריגה, כימיה של טקסטיל וסיווג סחורות. הם היו העלית של הפועלים והפקידים בחרושת, ומקצתם התקדמו והגיעו להנהלה ולשותפות במיפעלים. בין הסוחרים היהודים בלודז' פחת משנה לשנה מספר הרוכשים רשיונות-מסחר, ובתקופה שבין המלחמות עלה מספר החנוונים הזעירים, בעלי הדוכנים, רוכלי-רחוב ורוכלי-בית. המסחר היה התחום הפגיע ביותר לפעולת האנטישמים חרם( ומהומות תוידוהי-יטנא), שגברה בשנות ה- 30. הסוחרים, משלמי מס הקהילה לשעבר, פנו מעתה אל ועד הקהילה בבקשת תמיכה. בין היהודים שקיבלו קמחא דפסחא בשנים 1935- 1936 היו רבים מבין הסוחרים ובעלי- הדוכנים שהתרוששו. משרדי הממשלה והעירייה, ואפילו מחלקות השרות והעבודות הציבוריות שלהם, היו סגורים בתקופה שבין המלחמות בפני מבקשי עבודה יהודים, פקידים ופועלים. רבים מבני האינטליגנציה היהודית על( פי רוב מוסמכי הפאקולטות ההומאניסטיות- או בשל המסורת, או בשל ההגבלות בקבלת יהודים, ששררו בפאקולטות המבוקשות רתוי) לא מצאו עבודה מחוץ לסקטור היהודי, היינו בתי- הספר הפרטיים, המוסדות של היהודים, הבנקים המעטים וכמה מהמיפעלים הגדולים. מקצתם התפרנסו בדוחק מעבודות ארעיות, ואם לא עלה בידם להגר, הגדילו בכך את הלומפנפרולטריון מסוג זה. הטבלה שלהלן ממחישה את המצב הכלכלי והחומרי של יהודי-לודז', על ידי גובה מסי הקהילה ב- 1929: מס בזלוטי לשנה אחוז המשלמים 5 - 20 31.6 25 - 100 9.8 100- 250 3.8 300- 400 0.7 500- 800 0.7 מעל 1000 0.4 פטורים ממס 53.0 סה"כ 100.0 80% מהאוכלוסים היהודים הרשומים שייכים איפוא לשכבה הענייה או הענייה מאוד; 13.6% אפשר למנות עם השכבה הבינונית, ורק 1.8% עם השכבה האמידה או אמידה מאוד. ראוי לציין, כי בשנים הבאות לא חל שינוי מהותי במיבנה זה. עבודתם של האירגונים החברתיים ואירגוני-הצדקה הרבים של היהודים בלודז' לא יכלה לבלום את ההתרוששות הגוברת של המוני-היהודים, ונבצר מהם להדביר את תוצאותיה. חברת תומכי-אורחים הוציאה כ- 6,000 זלוטי לקמחא-דפסחא ב- 1936, תמכה ב- 800 איש, חילקה לנפש 2 ק"ג מצות, חצי ק"ג סוכר, רבע ק"ג מרגרינה, 2 ק"ג בצל, 20 גראם תה, 8 ביצים, 8 נרות, והמטבח של החברה האכיל 200 איש בימי הפסח. בשלושת החודשים הראשונים ב- 1937 חילקה חברת נותן-לחם כ- 50 אלף ארוחות או מנות-מזון-יבש לאוכלוסיה הענייה ביותר. הקהילה תמכה באלפי אנשים והוציאה לכך 100 אלף זלוטי באותה שנה. רבבות קיבלו ב- 1937 סיוע לפסח מידי חברות שונות. על העדר אמצעי-מחייה באלפי משפחות יהודיות יעיד הסכום של 40 אלף זלוטי שהקציבה הקהילה לחומרי- הסקה לעניים מדי שנה בשנה. המוסדות היהודיים - 2 בתי-החולים, בתי הזקנים, בתי- היתומים, בתי-חולי-הנפש, בתי-המחסה ובתי-החולים-הכרוניים - שקיימו הקהילה והאירגונים החברתיים, סיפקו אך בחלקם את הצרכים ואת הנזקקים בתחום הרפואה על רקע תת-התזונה הכללית, צפיפות-המגורים, העדר רשת- הביוב (יטולאבב), תחלואת הילדים בשחפת, והתמותה בשל כך אצל תינוקות וילדים. ב- 1936 קיים ט.א.ז. בלודז' 2 מרפאות לאם-ולילד במרכז( העיר יטולאבבו) וטיפל ב- 800 ילדים בשנה. המרפאה של אירגון זה לנשים הרות טיפלה ב- 30 נשים; במעון-לתינוקות היו 35 מקומות בלבד; מהמרפאות לגני-הילדים נהנו 250 ילדים; 80 ילדים אסופים התחנכו בפיקוח ט.א.ז. במשפחות אומנות; 400 ילדים פנו למרפאות- השיניים ולמרפאות בתי-הספר; מהפיקוח הרפואי נהנו ב- 17 בתי-ספר 3,500 ילדים; מיפעל-ההנה של ט.א.ז. שרת 3,500 ילדים; כן שלח ט.א.ז. לקייטנות 1,300 ילדים. אך ראוי לציין, כי באותה שנה (1936) ביקרו בבתי-הספר בלודז' כ- 30 אלף ילדים. מספר לא מבוטל של ילדים ביקרו בחדרים בלבד, או לא ביקרו בשום מוסד לימודי. הטיפול הרפואי של ט.א.ז. לא הקיף גם את אלפי בני-הנוער העובדים במלאכה, במסחר, ובעיקר ברוכלות וברוכלות-הבתים.

סגור

בין שתי המלחמות
הישוב היהודי בלודז', כשאר הישובים בערים ובעיירות פולין שבין שתי המלחמות, היה נתון במתח מתמיד, שנגרם על ידי גל האנטישמיות הגואה, שנתבטא במעשי השלטון המקומי והמרכזי, בפעולות מאורגנות של מפלגות ואירגוני הימין הפולניים תחילה( האנדקים, והחל ב- 1934 - גם אנשי מפלגת השלטון המ-תדימב). רגלי היהודים נדחקו מעמדות כלכליות וממקומות-עבודה, הם הופלו בסעד ובמוסדות החינוך, הוטרדו על ידי תעמולה אנטי-יהודית ומהומות-רחוב, הוכו, ובשנים של ערב מלחמת העולם II-ה היה נסיון להפעיל נגדם את הסעיף-ה"ארי" במוסדות ובמקומות ציבוריים. כבר בראשית עצמאותה של פולין סבלו יהודי לודז' ממעשי-אלימות אנטישמיים, מידי חיילים מיחידותיו של הגנראל האלר. לשיאם הגיעו מאורעות אלה ב- 16.7.1919. ביום הזה הכו ופצעו חיילי האלר יהודים רבים, גזזו ברחוב את זקנם ופיאותיהם בתירוץ הכוזב, כי היהודים ירו מהחלונות בחיילים או בשוטרים, כביכול; אסרו והכו באכזריות עשרות אנשים שניסו להתגונן או להושיט עזרה לנפגעים. העיתון האנטישמי "רוזווי" פרסם ב- 18.7.1919 מאמר, המאשים את היהודים "בהכתמה כוזבת של שם-פולין" על ידי הזעקת דעת-הקהל במאורעות "בדויים". לדעת העיתון, היהודים הם שתקפו את חיילי האלר, והללו התגוננו. בשנות ה- 30 גברה הפעולה האנטישמית בלודז'. רבו המקרים של הכאת יהודים; בראשית השנה האקדמית, אירגנו הסטודנטים מהומות נגד היהודים; בני-הנוער של האנדקים קיימו משמרות קבועות ליד חנויות של יהודים, ואפילו הרסו דוכנים. התעמולה נגד-היהודים בעיתון "אורנדובניק", בעלונים ובכרזות נשאו בסוף שנות ה- 30 אופי נאצי מובהק. בשל התנאים האובייקטיביים בארץ, נאלץ המאבק באנטישמיות בלודז' להסתפק אף הוא במחאת האירגונים היהודיים ונסיונם להשתדל לפני השלטונות, ובכמה מחאות בודדות של אירגונים פולניים מתקדמים. ביולי 1919 גינה ראש- העיר וחבר המפלגה הפולנית הסוציאליסטית פ.פ.ס., רז'בסקי, בלשון חד-משמעית את התעללות חיילי האלר ביהודים. לפי דרישתם של חברי-המועצה היהודים ואנשי פ.פ.ס. גינתה מועצת-העירייה בנובמבר 1931 את ההתנכלויות האנטישמיות במוסדות ההשכלה הגבוהה בווארשה, בווילנה ובלבוב וכן בתחומה של לודז'. בשנה ההיא אישרו גם נציגי הפועלים בחרושת הטקסטיל הצעת-החלטה, הקוראת למעמד הפועלים הפולני לההאבק באנטישמיות. בפברואר 1936, באספת נציגים של 17 איגודים מקצועיים פולניים ו- 8 איגודים מקצועיים יהודיים, הוחלט לקרוא לפועלי לודז' להתנגדות פעילה לאנטישמיות בכל צורותיה. ביוזמת אירגוני- היהודים נערכה ב- 17.2.1936 אספת מחאה של יהודי לודז' נגד האנטישמיות, החרם והפרעות. ביום הזה נסגרו עד 2 בצהריים כל החנויות, המשרדים, בתי-החרושת ובתי-הספר של היהודים. בבתי-חרושת שבהם עובדים פועלים פולנים ויהודים בצוותא שבתו באורח סולידארי 4,000 פועלים. לאחר שהשתלט אחד האנדקים (1937) על הנהלת איגוד הרופאים בלודז', נוסד איגוד כללי חדש של הרופאים, והצטרפו אליו מלבד הרופאים היהודים גם מספר ניכר של רופאים פולנים. כיושב-ראש איגוד זה נבחר ד"ר ויינצקובסקי, יושב-ראש הליגה להגנת זכויות האדם והאזרח, הנודע במאבקו העקיב בגזענות ובאנטישמיות.

סגור

בין שתי המלחמות
השלטון הפולני קיים ביסודו את סטטוס הקהילות היהודיות, שנקבע על ידי שלטונות הכיבוש הגרמניים בשטחי פולין הכבושים ב- 1918. צו מ- 1919 קבע את הבסיס החוקי ואת מסגרת-הפעולה של הקהילה, ומצב זה נתקיים עד מלחמת העולם II-ה. מדיניות השלטון ביקשה לצמצם את פעילות הקהילה לטיפול בצורכי הדת ולסיפוק חלקי של צורכי הסעד. חוקת-הבחירות, שאושרה על ידי הממשלה, הגבילה את מספר הבוחרים: מתן זכות בחירה רק למשלמי מס-הקהילה, רק לגברים בהגבלת גיל וכיוצא בזה. הגבלות אלו הגבירו בוועד-הקהילה את חלקם של האנשים הלויאליים לשלטון. הבחירות הראשונות לקהילת לודז' היו ב- 1924. מבין 34,794 בעלי זכות-בחירה הצביעו 16,975 בלבד. בבחירות אלה הפסידו "המתבוללים" את ההגמוניה בקהילה. וזו חלוקת המנדאטים: הציונים והמזרחי- 6, אגודת-ישראל - 11, פועלי אגודת-ישראל - 1, חסידי אלכסנדר - 7, הבונד- 3, פועלי-ציון שמאל - 2, בעלי-מלאכה - 2, הפולקיסטים - 1, הקומוניסטים - 1, "המתבוללים" - 1. עם הקמת הקואליציה של קבוצות-המיעוט נגד אגודת- ישראל, נבחר ליושב-ראש הנהלת-הקהילה הציוני ד"ר אורי רוזנבלט, וליושב-ראש המועצה החרושתן שלמה בודזינר, מחסידי אלכסנדר. חיכוכים מתמידים בין נציגי הסיעות גרמו משברים תכופים, הצבעות אי-אמון, ובחירה מחודשת של יושבי-ראש וסגניהם ב(- 1927 נבחר ליושב-ראש הנהלת הקהילה בנימין רוס, "דתי בלתי-מפלגתי", היינו, מחסידי רדנסכלא). ב- 1931 מינו השלטונות הנהלה קומיסארית. בבחירות באותה שנה, כשמספר בעלי-זכות-הבחירה הופחת (27,133), ומספר המצביעים ירד רק( 15,571), זכתה ברוב מוחלט אגודת ישראל - 15 מנדטים, הציונים - 4, המזרחי- 4, הפולקיסטים - 2, הדתיים-הבלתי-מפלגתיים, או חסידי אלכסנדר - 2 , "המתבוללים" - 1, ונציגי קבוצות השמאל - 4. ההגמוניה של אגודת-ישראל בקהילה נמשכה עד פרוץ מלחמת העולם II-ה. יושב-ראש הנהלת הקהילה ב- 1931 היה יושב-ראש אגודת ישראל בלודז', לייב מינצברג, ציר לסיים (טנמלרפ) מטעם מפלגת השלטון. ביטוי לדאגתו של השלטון להרכב נוח לו במועצת הקהילה ובהנהלתה ניתן בצו שלטונות לודז' ב- 1936 לדחות את הבחירות לזמן בלתי-מוגבל, כי בפרק-זמן זה היו הבונד, הציונים וגם( השמאל ינויצה) זוכים להצלחה בבחירות לקהילות הגדולות בפולין. עם אישור תקציב הקהילה ל- 1936 בסכום 1,332,247 זלוטי מחקו שלטונות לודז' סכום של 134,000 זלוטי, שנועד לתמיכה בבתי-ספר של פועלים, בשיעורי-ערב, למילגות לסטודנטים, לפתיהת לשכת-סעד, לכמה ספריות, להכשרה מקצועית וכיוצא בזה. רשימת המוסדות הנתמכים על ידי הקהילה ב- 1925 סעיפי-תקציב( דומים חזרו ונשנו גם בשנים תואבה) מעידה על רוחב-ההיקף בפעולתה של קהילת לודז'. מופיעים ברשימה זו: 1. בתחום הסעד: בית-חולי-הנפש ליד בית-העלמין הישן, מושב-זקנים על שם קונשטט, בית-היתומים ברחוב פולנוצנה, בית-היתומים ברחוב זגיירסקה, כמה פנימיות לילדים, או.ר.ט., לינת-הצדק, גמילות-חסדים של הקהילה, עזרת אילמים, ט.א.ז., מרפאות אזוריות, בית- החולים על שם פוזננסקי, טיפת-חלב, כמה בתי-מחסה ועוד. 2. בתחום החינוך והתרבות: כ- 20 חדרים וישיבות גדולים, בתי-הספר ע"ש בורוכוב, ע"ש שלום-עליכם, בית- הספר המקצועי ע"ש יארוצ'ינסקי בית-הספר המקצועי ע"ש ט.ט. רובין, בית-הספר לבנות תחכמוני, הגימנסיה יבנה, הספריה ע"ש בורוכוב, הספריה ע"ש גרוסר, "קולטור-ליגע" ועוד. החל ב- 1928 פירסמה הקהילה עלון-ידיעות, המספר בעברית , יידיש ופולנית על פעולות הקהילה. ב- 1918 קיימה הקהילה רב ועשרה דיינים. בשנות ה- 30 מנתה הרבנות כ- 20 חברים. לאחר מות הרב טרייסטמן ב(- 1923) לא נבחר בלודז' רב ראשי. ראוי להזכיר, שבין שתי המלחמות שכנו בלודז' כמה וכמה אדמו"רים.

סגור

בין שתי המלחמות
בתקופה שבין שתי המלחמות פעלו בלודז' כל גוני הקשת של המפלגות הפוליטיות היהודיות שפעלו בפולין, וכן של אירגוני הנוער הקשורים בהן. בפרק-זמן זה נודעה לציונים השפעה ניכרת בין יהודי לודז'. תמיד הובטחה בחירתו של ציר ציוני לסיים מטעם לודז', ולעתים נבחרו שניים. מעניינת היתה עלייתו המתמדת של השמאל הציוני: בבחירות לקונגרס ב- 1937 - 2,603 קולות לליגה למען ארץ-ישראל העובדת. במחנה הציוני הורגשה גם התעוררות בסיעת הציונים-הרביזיוניסטים אחר( כך: ההסתדרות הציונית השדחה). על הפטיציה של הרביזיוניסטים אל מלך אנגליה בעניין ארץ-ישראל חתמו בלודז' ב- 1934 קרוב ל- 12,000 איש, ובבחירות להסתדרות הציונית החדשה באותה שנה השתתפו כ- 9,000 איש. תוך כדי פעולות-ההכנה לקונגרס היהודי העולמי ב- 1936 עלה בידי הציונים לרכז סביבם ייצוג נכבד של הציבור היהודי בלודז'. בוועד-המכין, בראשות ד"ר א. טרטקובר (תודחאתה) השתתפו נציגי המפלגות והאירגונים: הציונים הכלליים, פועלי-ציון, המזרחי, התאחדות, יודנשטאט (ןמסורג), הפולקיסטים, תנועת תורה ועבודה, תנועת דת ועבודה, איגוד הסוחרים, איגוד הסוחרים הזעירים, מועצת האיגודים המקצועיים המעמדיים, מרכז בעלי-המאלכה, או.ר.ט. ואחרים. במחנה הפועלים נמשך המאבק בין הבונד לבין פועלי- ציון שמאל, שהשפעתה פחתה בשנות ה- 30. בזמן הזה התחילה לפעול פועלי-ציון ימין, אך השפעתה היתה מעטה בבחירות( למועצת העירייה ב- 1934 - 1,240 תולוק). כוח ניכר ייצגו הקומוניסטים. בין 53,694 הקולות שניתנו לרשימה המייצגת את הקומוניסטים בבחירות לסיים של 1930 היו רבים קולות היהודים. במיגוון הפוליטי של הציבור היהודי בלודז' ראוי לציין גם את שרידי "המתבוללים", המצביעים בעד מפלגת השלטון, פ.פ.ס. או קבוצות ליבראליות. בקוטב האחר נמצאו החסידים לחצרותיהם בעיקר(, חסידי רדנסכלא) ונציגים אחרים של החרדים מהמעמד הבינוני מלבד( אגודת לארשי), שסיסמתם הפוליטית היא "דינא דמלכותא דינא", והם נוטים לקו הפוליטי של השלטון בענייני פנים ובמאבק הפוליטי המקומי. גם במועצת העירייה היה נטוש מאבקן של מפלגות- היהודים הפוליטיות בלודז'. הרכב-הכוחות המיוחד במועצה זו, שנקבע על ידי עדיפות האופוזיציה האנדקים( הפרו-פאשיסטים מזה, ופ.פ.ס. ונציגי האיגודים המקצועיים הזמ), על גוש התומך בממשלה, העמיד את נציגות היהודים במצב מיוחד, ומאבקם היה דראמטי לעתים. בעיר זו של חיכוכים ומאבקים מעמדיים מוחרפים השתדלה סיעת האנדקים לנצל את ישיבות-המועצה להפגנות אנטישמיות ארסיות שאינן מבררות באמצעים, ולעתים אף לעריכת שערוריות וקטטות, המכוונות נגד היהודים. נציגי השמאל הפולני אמנם מחו על פעולות אלו של האנדקים, אך משגברה השפעתם של הללו, בעיקר החל ב- 1934, חששו אנשי-השמאל הפולני, כדבריהם, להפסיד את הפופולאריות שלהם בגלל הסולידאריות העקיבה והחד-משמעית עם היהודים בבחירות( 1934 זכו האנדקים ברוב מוחלט - 100 אלף קולות - וב- 39 מנדטים, והשמאל, שנאבק בהם - גוש פ.פ.ס., הבונד והסוציאליסטים הגרמנים - 7 מנדטים דבלב). אמנם, בבחירות 1936 זכתה פ.פ.ס. ברוב, היינו ב- 34 מנדטים, אבל 26 חברי-המועצה האנדקים הגבירו דווקא משום כך את פעולתם האנטישמית ואת עמדתם התוקפנית כלפי חברי- המועצה היהודים. חברי-המועצה היהודים לא זו בלבד שנתקלו בקיר אטום של התנגדות לכל תביעות-השוויון של היהודים, אלא שלעתים תכופות נאלצו לשאת בשעת נאומיהם והודעותיהם קריאות מעליבות, ניבול-פה וגם מכות. כשנאם חבר-מועצה יהודי, אירגנו חברי-המועצה האנדקים הפרעות, צעקו כדי להחריש את קולו, הקיפו את הנואם, ניסו להוריד אותו מדוכן-הנואמים, הטילו בו כסאות וכיוצא באלה מעשים. פיצולה של נציגות היהודים במועצת-העיר הוסיפה קשיים לפעולתה. בבחירות לעירייה ב- 1927 ייצגו את היהודים 6 סיעות. הבונד- 5 מנדטים, אגודת ישראל - 4, הציונים - 4, פועלי-ציון שמאל - 3 , "בלתי-מפלגתיים חסידי( רדנסכלא) - 2, הפולקיסטים - מנדט 1. אולם בבחירות 1936 היתה חלוקת המנדטים של היהודים כלהלן. גוש הפועלים היהודי הבונד( ופועלי-ציון לאמש) - 6 מנדטים, הציונים - 3, הגוש היהודי המאוחד אגודת( ישראל עם חרדים םירחא) - 3 מנדטים. בבחירות 1938 לעירייה הבחירות( האחרונות לפני פרוץ מלחמת העולם II-ה) נבחרו למועצת-העירייה החברים היהודים האלה: מטעם הבונד- ר. אייכנר, ארתור זיגלבוים, ש. מלמן, מ. מרמלשטיין, ה. מייזנר, ח.ל. פוזננסקי, י. מורגנטלר, ש. נוטקייביץ', ב. וירובסקי; מטעם פועלי-ציון שמאל - ל. הולנדרסקי, ש. רוזנברג; מטעם האיגודים המקצועיים -ש. הנדלסמן; מטעם אגודת ישראל -הרב ד"ר י. לוין, ב.צ. ליפשיץ, פ. ליברמן שלושתם( חסידי רוג); מטעם הציונים - ד"ר א. טרטקובר, גאולה קרויש, עו"ד שטראוך.

סגור

בין שתי המלחמות
תקופת שגשוגם של החינוך והתרבות בחייהם של יהודי לודז', שנפתחה בימי מלחמת העולם I-ה, עם הכיבוש הגרמני, נמשכה גם לאחר המלחמה. ב- 1930 ביקרו בבתי-הספר היסודיים הציבוריים בלודז' 15,182 תלמידים יהודים, ובבתי- הספר הפרטיים בעיקר( חדרים, שבהם לימדו גם לימודים כלליים וכמה עוצקמ-ידומיל) - 6,232 תלמידים. בין 12 בתי-הספר התיכוניים רוב( התלמידים םידוהי), שלשון- ההוראה בהם פולנית, היו 3 של החברה לייסוד בת"ס תיכוניים עבריים בלודז'. מנהלה של גימניסה פרטית כ(- 600 םידימלת) היה שנים רבות המשורר יצחק קצנלסון. על אף שוויון-הזכויות הפורמלי בתחום ההשכלה היו היהודים רק 2.7% מתלמידי הגימנסיות הממשלתיות. הציבור היהודי הוסיף לשאת במעמסת החינות. ליד בת"ס מסוג יבנה הקימו הציונים בי"ס תחכמוני, והמזרחי בית אולפנא שלשון- ההוראה בו עברית. עדיפות-כוחה של אגודת-ישראל בקהילה סייעה לבינוי רשת גדולה של בתי-ספר-חדרים מטיפוס יסודי-התורה לנערים ובית-יעקב לנערות, והבטיחה תמיכה בה. בלודז' שכן המרכז הארצי של רשת בית-יעקב, סמינר למורות ברשת זו, ומערכת כתב-העת החינוכי-דתי "בית- יעקב". הבונד במסגרת( בתי-הספר ע"ש וו. םדמ) ופועלי- ציון שמאל במסגרת( בתי-הספר ע"ש בוכורוב) פתחו כמה גני-ילדים שלשון-ההוראה בהם יידיש, בעיקר - בשכונות העניים. רשת ענפה של שעורי-ערב למקצועות וללשונות פעלה בלודז'. מדו"ח של חברת "תרבות" מ- 1934 מסתבר, כי ב- 16 קורסים למדו באותה שנה עברית, ספרות עברית ותנ"ך כ- 600 תלמידים. בני-הנוער החרדים של לודז' הוסיפו לנהור לישיבות. ב"בית-ישראל" חסידי( רדנסכלא) למדו 400 בחורים. בתי-המדרש והשטיבלך הוסיפו לרכז צעירים לומדים. לפני המלחמה פעלו בלודז' כעשרים ריכוזים של לומדים מסוג זה. מרכז תרבות חשוב היה סניף יי.וו.א., שנוסד בלודז' ב- 1929. בין 200 חברי המכון היו גם קבוצת חוקרים של בעיות חיי-היהודים בלודז' ובסביבה. הם הוציאו לאור קובץ מדעי , "לאדזער וויסנשאפטלעכע שריפטן". בחוג חובבי האוניברסיטה העברית בירושלים, שנוסד בלודז' ב- 1925, היו 500 חברים. מלבד העיתונים היומיים, שהתחילו להופיע, כאמור, בלודז' לפני 1918, הופיע ב- 1923 העיתון "נייע פאלקסבלאט". הופעה ארעית הופיעו גם עיתונים אחרים, כגון "לאדזער עקסטראבלאט" , "לאדזער פאלקסשטימע", "אידישער קוריער". באורח לא-סדיר יצאו לאור שבועונים וירחונים לענייני ספרות, משק ועוד בעיקר(, שידייב), וכן סדרת הוצאות חד-פעמיות בעברית או בפולנית כגון( עלונים של רעונה-ינוגריא). אף שלא היתה ללודז' מסורת בדפוס ובהוצאה-לאור יצאו בה לאור במרוצת השנים כמה מאות ספרים בעברית וביידיש, בתחומי הספרות הרבנית, הפרשנות, החסידות, וכן קבצי שירים ופרוזה וספרים בתחום הפוליטיקה. על אף קשיי-התקציב התקיימו בלודז', החל בשלהי המאה ה- 19 ועד פרוץ מלחמת העולם II-ה, כמה תיאטרונים יהודיים. באחדים מהם, כגון "גרויסער טעאטער" או "סקאלא" הופיעו אמני-במה דגולים, וביניהם אדלר, סאנדברג, זאסלאווסקי, קוטנר. בין תיאטרונים הקרויים "בימה-קטנה" בלטו התיאטרון של דז'יגאן ושומאכער, וכן "עזאזל" ו"אררט", שתקופת-מה היה מנהלם האמנותי הסופר מ. ברודרזון. הצלחה היתה לתיאטרון-הבובות "חד-גדיא", בהנהלתו של הצייר יצחק בראונר. תרבות הגוף והספורט התפתחו בקרב הנוער היהודי בלודז' על אף התנאים הבלתי-נוחים: העדר מיגרשים ואולמי- ספורט בעלי ציוד מתאים. כמעט כל ענפי הספורט, בתרגול המוני ובתרגול-הישגי, הופעלו באיגודי הספורט היהודיים בלודז'. מלבד איגוד בר-כוכבא, שאיגד למעלה מאלף חברים בתקופה שבין המלחמות, נוסדו כמה וכמה איגודים כגון הכוח, חשמונאי, קדימה , "מארגענשטערן", טרומפלדור, החלוץ המרכזי.

סגור

בין שתי המלחמות
גם ללא מסורת של דורות כמרכז חיים ותרבות יהודי, ועל אף התנאים המיוחדים של כרך תעשייתי ומסחרי, הוציא מקרבו הציבור היהודי בלודז', בן מאתיים אלף הנפש ומעלה, אנשי עט ילידי( המקום םיעקתשמו), שהעשירו ביצירתם את הספרות והפובליציסטיקה בעברית וביידיש. דוד פרישמן נולד( בזגייז', עבר ללודז' ב- 1872) בילה בעיר שנים רבות. בימיו יצרו בלודז': עזרא גולדין, נוביליסט מוכשר; בנימין קצנלסון, סופר ופלייטוניסט ב"הצפירה" וב"המליץ"; מאיר פונר, מחזאי, כתב בעיקר על נושאים השאובים מהמקרא. מיספר שנים חי ויצר בלודז' א. לובושיצקי, משורר, פרוזאיקן ומורה. בכתב-העת שערך "הכוכב" ו"בן הכוכב", פרסמו את ראשית יצירתם סופרים, שהמשיכו ביצירתם בארץ-ישראל יוסף( אריכא, אברהם סדיורב). ספר-הלימוד לתולדות ישראל שהכין על-פי-דובנוב, היה המקובל ביותר בבתי-הספר שלשון-ההוראה בהם עברית. בן לודז' היה המשורר העברי-היידי המובהק יצחק קצנלסון. הוא נודע בעיקר בפואמה הדראמטית "איוב", שנכתבה בגיטו וארשה, והפואמה "השיר על העם היהודי שנהרג", שבו קונן על השמדת יהודי פולין בתקופת הכיבוש הנאצי בלודז' קשור גם שמו של י. כהן, משורר והיסטוריון, חוקר השירה העברית של ימי הביניים ומתרגם כתבי יוסף בן מתתיהו לעברית. מ- 1925 התגורר בלודז' א.ש. קאמינייצקי, אחד העורכים של "ייברייסקאיא אנציקלופדיה", חוקר ומבקר המקרא תרגם( לעברית את הספרים םיזונגה). ח.י. בונין, חוקר החסידות ובעל מסות על נושא זה, ומחבר "משנת חב"ד", פרסם זמן-מה בלודז' כתב-עת עברי , "שער הישוב". מעמד נאה בספרות ובפובליציסטיקה העברית כבשו לעצמם מלומדים ופובליציסטים הקשורים בלודז'. א. לוינסון, תרגם, בין השאר, לעברית את "באש ובחרב" לשיינקייביץ': ד"ר אריה טרטקובר, מחבר בתחום הסוציולוגיה, פרסם מסות, בין השאר, ב"התקופה" , "העולם", הפועל הצעיר"; מ. בליישטיפט תרגם לעברית את "שבתאי צבי" לי. ז'ולאבסקי; ש.ד. בונין, משורר ופרוזאיקן, חיבר ספר שירים "מטבע מזל"; מ. לוסטרניק, חיבר ספר שירים "סופת אביב". מזמן לזמן השתתפו בעיתונות היומית ובכתבי- עת אנשי מדע ופובליציסטים, הכותבים עברית ויידיש; ד"ר פ. פרידמן, היסטוריון, בעל "תולדות היהודים בלודז' "; ד"ר ח. אורמיאן, פדגוג, מרצה באוניברסיטה העממית בלודז'; י.נ. ניימן, עיתונאי ביידיש; שושנה פיינשטיין, מתרגמת "אלף לילה ולילה" לעברית; ד"ר נ. עק, היסטוריון, ואישים אחרים. מאנשי לודז' הפעילים בעיתונות ובספרות ראוי להזכיר את מיכאל אסף, חוקר בעיות הערבים ומחבר ספרים בתחום זה, את א.ז. אשכולי, בעל "קהילת לודז'" ואת ד"ר י. פרנקל. כסופר יידיש ראשון בלודז' שנות( ה- 90 למאה ה- 19) יש לראות את יענקל לרנר, בעל הסיפור הנודע "שמחה פלאכטע". בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה- 20 יצר בלודז' הסופר ביידיש וההיסטוריון מ. פיינקינד. בראשית המאה ה- 20 התחילו ביצירתם בלודז' הספורים והמשוררים ז. סגלוביץ' "הרשלה" ('ץיבליינאד), ב. אפלבוים. סמוך ל- 1910 הופיעו הפרוזאיקנים י.מ. ניימן, צבי קאהאן, והפובליציסטים אסתר פרומקין לימים( אחת המנהיגית של ה"ייבסקציה" בברית- המועצות(,וכן "ולאדק"-לימים עורך "פארווערטס" ועסקן- פועלים בארצות-הברית. בשנים 1912- 1913 התחיל לפרסם בלודז' אחד המשוררים המודרניסטים ביידיש, מ. ברודרזון. ב- 1913 הופיע ספר שיריו "שווארצע פליטערלעך", ובין המלחמות ערך את כתב-העת "יונג יידיש". לאחר מלחמת העולם I-ה, הוציא לאור "הרשלה" כתב-עת ספרותי "געזאנגען", שבו פרסמו לראשונה כמה משוררים צעירים הכותבים יידיש: ד. זיטמן, ח.ל. פוקס, ח. קרול, שרה בוים, ש. יעקובוביץ', מרים אולינובר עורכת( הקובץ "פאלקסטימלעכע "רעדיל), ר. צ'נסטוחובסקי ואחרים. בתקופה שבין שתי המלחמות יצרו גם: ז. סגלוביץ - הפואמה "אין קאזימיר"; י. רבן, ליריקן ואפיקן, מחבר הסיפורים "באלוטי" ו"די גאס", המעלה תמונה בולטת של חיי הדלות היהודית, וספרי-שירים "הינטער דעם פלויט פון דער וועלט", "גרויער פרילינג"; ר.מ. ניימן, מסאי ליריקן ומחזאי, מחבר הדראמות "שבת אויבסט", "דער מיליאנער", ומחבר שירים מיסטיים-דתיים; ח.ל. פוקס, משורר שמחת-החיים והאופטימיות, מחבר הספרים "דורשטיקע לעמער" , "זינג מיר די וועלט". בין הפרוזאיקנים ביידיש בתקופה זו יש גם למנות את הפלייטוניסט ב. שפנר, הנוביליסט ח. ז'יטניצקי, מחבר קובצי-הסיפורים "נאוועלן פון טויט" וכן "דעם זיידנס הייזל", ואת ש. ברלינסקי, מחבר שני קובצי סיפורים מחיי הפועלים. בתחום הפובליציסטיקה בלשון יידיש בלטו בתקופה שבין המלחמות: ד"ר מוקדוני, עורך ומבקר של "לאדזער מארגנבלאט"; י. גוטליב, עורך העיתון הנ"ל, אחר כך - עורך "מאמענט" בווארשה; ח.י. בז'וסטובסקי, עורך - יחד עם ל. פוקס - של "נייע פאלקסבלאט", עורך ומו"ל של "יידישע בערזע" ושל כתב-העת ההומוריסטי "תכשיט". ייזכרו גם א. לנגלבן, נ.י. ברלינר, א.ג. פרידנסון. בסקירת פעלם הספרותי של יהודי לודז' אין לפסוח על יוצרים מובהקים שכתבו פולנית. הוציאו לתהילה את שם לודז': המשורר יוליאן טובים, המשוררים מ. בראון וקראסניאנסקי, הסופר ליאו בלמונט מחבר( רומאן על לצרה) ואחרים. פיארו את שמה של לודז' ביצירתם ציירים ופסלים, שנולדו בעיר או יצרו בה: ס. הירשנברג, ח. גליצנשטיין, מאוריצי טרמבאץ', ש. פיליחובסקי יענקל אדלר, ארתור שיק, זאב ראוויצקי, האנמן, ברמן, שפיגל, רוזנטל, בראונר שנזכר לעיל, ואחרים. פעילי תרבות רבים יוצאי לודז' התפזרו בערים אחרות בארץ ובעולם כולו, ומהם שהמשיכו ביצירתם בסביבה היהודית החדשה.

סגור

השואה
1.הרדיפות עם כיבוש לודז' בידי הצבא הגרמני (9.9.1939- 8) ערכו הגרמנים המקומיים ב- 9.9 "מעשה-נקם": הם הכו בככר וולנושצי פולנים ויהודים, ותלשו או גזזו את זקניהם ופיאותיהם של היהודים. במהרה הופיעו צווים ראשונים נגד היהודים: ב- 18.9 ניתן צו החוסם את כל חשבונות היהודים בבנקים, ואוסר על היהודים להחזיק בידיהם למעלה מאלפיים זלוטי. בו ביום נאסר על היהודים לסחור בטקסטיל, וכעבור זמן קצר נתמנו במיפעלי היהודים קומיסארים. לצווים נתלוו רדיפות "לא רשמיות". פקידים גרמנים חיפשו בבתי יהודים וגזלו בהזדמנות זו את רכושם. הגרמנים גזלו סחורות מחנויות היהודים, ערכו מצודים על גברים יהודים, ברחובות ובבתים, ושלחו אותם לעבודות קשות וגם משפילות. היהודים נצטוו לנקות תחנות-רכבת, בתי-קסרקטין, משרדים, דירות פרטיות של פולקסדויטשים, לסייע בהובלת סחורות, לעבוד בשדות בסביבה. ב- 11.10.1939 ציוו השלטונות על הקהילה היהודית לספק יום-יום צוותי-עבודה המכסה( היתה 200- 600 שיא), אך המצודים ברחוב נמשכו. בראשית נובמבר נאסר על היהודים לעבור ברחוב הראשי - פיוטרקובסקה. בתנאים אלה התמוטטו חיי הציבור של היהודים. אחוזי- אימה נמנעו היהודים מיציאה מביתם. תנאי האספקה היו קשים שבעתיים ליהודים, מפני שהאנטישמים הפולנים והגרמנים היו מגרשים אותם מהתורים למכולת. אנשים אלה השתתפו גם בגזל היהודים ובהתעללות בהם. סיפוח לודז' לרייך (9.11.1939) גרר אחריו גל של טרור כלפי הפולנים מה( גם, שהסיפוח נזדמן עם החג הלאומי הפולני, 11.11) ורדיפה מוגברת של היהודים. ב- 11.11.1939- 10 פוצץ, בבחינת סמל, פסל קושציושקו, הגיבור הלאומי הפולני. ב- 10.11 נהרגו למעלה מעשרה יהודים בקפה "אסטוריה". ב- 11.11 נאסרו ונכלאו במחנה-ריכוז בפרברה של לודז' ראדוגושץ' כמעט כל חברי היודנראט שעליו( ידובר ןלהל). באותם הימים נאסרו בלודז' ובסביבה כ- 1,500 פולנים ויהודים, וכן נתלו בשוק של באלוטי שני פולנים ויהודי אחד, לעיני הקהל. תוך ימים אחדים עלה מספר האסורים לכמה אלפים. האסורים היו ברובם נציגי האינטליגנציה והעסקנים החברתיים והפוליטיים של שני העמים. הנאצים הגדירו את האסורים כבני-ערובה, בגלל המרד הפולני שעמד לפרוץ כביכול. הם נכלאו במחנה ראדוגושץ' ומשם כבר לא שוחררו. חלק מהם נרצחו ביערות לוצ'מייז, הסמוכים. בין הנספים היהודים היו ד"ר אלכסנדר מארגוליס, מנהל בית-החולים בראדוגושץ' ועסקן הבונד, ויוסף וולצ'ינסקי, מנהל בית-החרושת של פוזננסקי. חלקם של האסירים הוסעו למחנות-ריכוז אחרים, והשאר שולחו לגנראלגוברנמנט. ב- 17.11- 15 שרפו הנאצים - או פוצצו - בתי- הכנסת בלודז'. לכל מעשי-הטרור שנמנו לעיל נוספו תקנות נגד היהודים: צו לשאת סרט צהוב על הזרוע, ואחר כך- מגן-דוד צהוב בחזה ובגב; איסור לצאת את הדירות אחר- הצהריים; איסור השימוש באמצעי התובלה הציבוריים; סילוק היהודים ממקומות-העבודה. בדצמבר הונהגו בלודז'- כמו בכל וארטגאו- תקנות נירנברג. גבר במידה רבה שוד הרכוש היהודי - החרמת בתי-חרושת, חנויות ומחסנים. בעת ובעונה אחת התחיל הכובש לגבות מיהודי לודז' את חובם במסים מהתקופה שלפני המלחמה, על סמך הרישום הישן של שלטונות האוצר הפולניים. מתוך שפע הנגישות והרדיפות ראוי לתאר את הרדיפות שאופיין דתי. הגזיזה של זקנים ופאות היה שעשועם החביב של החיילים והשוטרים הגרמנים, ושלושה מקרבנותיהם היו רבניה הנודעים של לודז': טרייסטמן, ליפשיץ, סגל. השלטונות אסרו לחגוג את ראש-השנה ויום-הכיפורים, אסרו כל תפילה בציבור, וציוו על החנוונים לפתוח בימים אלה את החנויות. היהודים שנתפסו בתפילתם במרתפים ובמחבואות אחרים הוכו, ולאחר ההתעללות, אולצו לעשות עבודות משפילות עטופי טליתות וקיטלים. בראשית נובמבר ציוו השלטונות לערוך תפילה חגיגית מיוחדת בבית-הכנסת בשדרות קושציושקו ("הגוגאניסה") או ב"ווילקער שול" ברחוב זאחודניה, בהשתתפות כמה מאות יהודים עטופי-טליתות, חזן, מקהלה, בטקס מלא. קצינים גרמנים הסריטו את התפילה, ואחר כך הריצו את המתפללים ברחובות, הכו וביזו אותם, ציוו לרקוד וכיוצא בזה. למהרת נערכה "הצגה" דומה בבית-המטבחיים, ושם הסריטו הגרמנים שחיטה כשרה. ראוי להוסיף פרטים על הריסת בתי-הכנסת בלודז' ב- 17.11- 15. בשעת הדליקה ב"סינאגוגה" בשדרות קושציושקו (15.11) עמדו מכבי- האש מנגד, ושמרו שלא תתפשט האש לבניינים הסמוכים. למחרת הועלו באש ה"אלטשטאטישע שול" ובית-המדרש הגדול, שממנו שרד רק הקיר המערבי, והגרמנים פוצצו אותו אחר כך. בעיתונות הנאצית נתפרסמה ידיעה, כי הפולנים שרפו את בתי-הכנסת האלה, כנקמה ביהודים על שהשמידו, כביכול, את פסלו של קושציושקו. בימים האלה הועלו באש גם "וואהלינער שול" ברחוב וולצ'אנסקה, וכן "ווילקער שול" ובית-המדרש ברחוב זאחודניה. לפני שריפת "וואהלינער שול" אילצו הגרמנים את הרב סגל להתעטף בטלית, להתעטר בתפילין ולחלל את ספרי-התורה של בית- הכנסת. הגרמנים שרפו חלק מהספרים של בתי-מדרש אלה וחלק גזלו. כנראה, נהרסו בימים אלה גם בתי-הכנסת ובתי-המדרש הקטנים יותר. בשרידי בתי-הכנסת "וואהלינער" ו"ווילקער" עשו הגרמנים אורוות, והמגרש שנתפנה מה"סינאגוגה" נוצל לחניית כרכרות. מצבם המחמיר והולך של יהודי לודז' גרם לגל של בריחה מהעיר. ראוי לציין, כי יציאת יהודים מלודז' התחילה כבר בימים הראשונים למלחמה. ב- 6.9.1939 יצאו בהמונם יהודים ופולנים, מיד עם נטישת השלטונות הפולניים את העיר. בשבוע הראשון למלחמה יצאו את לודז' 60 אלף איש. יציאת היהודים נמשכה בגלל הרדיפות שתוארו לעיל. הם נמלטו בעיקר אל הגנראלגוברנמנט, ובאחוז נמוך יותר - אל מקומות שונים בווארטגאו. ברשיונות הגירה לחוץ לארץ זכו רק קומץ עשירים, כגון התעשיין אשר קון ומשפחת אוסר. רוב הפליטים היו אנשים אמידים, אנשי האינטליגנציה, עסקנים חברתיים ופוליטיים, בני-נוער. פליטים רבים עברו מהגנראלגוברנמט אל השטחים הכבושים בידי ברית- המועצות. עם סיפוח לודז' לרייך התחילו השלטונות לפנות פולנים ויהודים מדירותיהם ולגרשם מהעיר, כדי למסור את הדירות למתיישבים גרמנים. לפי תכנית הגרמניזציה של העיר. בנובמבר עדיין היו הגירושים בודדים. גל גירוש שיטתי בא בתקופת דצמבר 9391-אביב 1940. ללא התראה הושלכו לרחוב דיירי הבתים המעולים בראש(- ובראשונה, כמובן, םידוהי), ואחר כך פונו רבעים שלמים. המפונים הורשו לקחת עמם מיטען מינימלי. רובו של הרכוש נשאר במקום ונועד למשתקעים הגרמנים. המפונים נכלאו במחנות-מעבר בלודז' ובסביבה. אחר כך הוסעו בקרונות- משא אל הגנראלגוברנמנט. השלטונות החליטו, כי במבצע זה יגורשו מלודז' עד סוף פברואר 30 אלף יהודים. בימים 13.12.1939- 12 גירשו הגרמנים במפתיע לגנראלגוברנמנט אלפי יהודים. ביום צינה עזה נדחקו לקרונות-משא, בלתי- מוסקים כמובן, והוסעו אל יעדם ימים רבים בצפיפות, ללא מזון ובלבוש לא-מתאים, ובדרך נשדדה שארית רכושם. לאחר השתדלות היודנראט הסכימו הגרמנים, כי הקהילה תארגן את המשך המבצע. ואכן, בימים 18.12.1939- 14 כבר לא היו פינויים פתאומיים. לאנשים ניתנה שהות רבה יותר להתכונן למסע, והם לא הוסעו עוד בקרונות-משא: היודנראט דאג כמידת-יכולתו להסעה אחרת, ובעיקר שכר עגלות. כן נתן היודנראט לכל יוצא 50 מארק. עם הגירוש ההמוני הזה, גבר גל היציאה "הספונטנית" ואלפי יהודים עזבו את העיר. החל ב- 24.1.1940 התחילו השלטונות להעביר את היהודים המפונים רק לשטח העיר העתיקה ולרובע באלוטי. אפשר איפוא לראות בתאריך הנ"ל את ראשית הקמתו של הגיטו. המיסמך הרשמי, המבשר את הקמת הגיטו, נכתב קודם לכן. זה היה חוזר חשאי של מושל המחוז קאליש-לודז', איבלהר, מ- 10.12.1939. בין השאר נאמר במיסמך זה, כי את הגיטו ראוי להקים בגלל חוסר-האפשרות לפנות את כל יהודי לודז' במועד קרוב, ועל כן ישמש הגיטו שלב-מעבר בלבד, עד טיהורה השלם של העיר מיהודים. אף כי עקירת היהודים אל תחום הגיטו לעתיד כבר נמשכה החל ב- 24.1.1940, צו המשטרה על העקירה לתחום זה, בפירוט הימים והרחובות, הופיע רק ב- 8.2.1940. מעתה היתה העקירה המונית. אך קצב העקירה לא הניח את דעת השלטונות. ב- 1.3.1940 ערכו הנאצים פוגרום ביהודים הנמצאים עדיין מחוץ לגיטו - כמה רבבות אנשים. פוגרום זה נודע בכינויו "היום הרביעי או( ישימחה) העקוב מדם": הגרמנים גירשו את היהודים מבתיהם, הכו וירו, לא הרשו למגורשים לקחת כל חפצים, ורדפו את כל ההמון הזה לגיטו. חלק מקהל זה הובאו למקומות-הריכוז או( מחנות- רבעמה) ברחובות לונקובה וזאקונטנה; היהודים הכלואים שם גורשו לגנראלגוברנמנט, וכ- 160 נורו ביערות זגייז' הפוגרום הזה בלע בסה"כ כמה מאות קרבנות, שכן גם בדירות וברחובות רצחו הגרמנים מעל ל- 200 יהודים. לאחר מבצע זה נמצאו כל היהודים בתחום הגיטו, להוציא כמה עשרות עובדים שהיו דרושים לגרמנים, ועל כן שוכנו במקומות-העבודה שלהם בעיר. בחודשים מארס-אפריל גודר הגיטו בגדר-עץ ובתיל דוקרני. ב- 30.4.1940 נסגר הגיטו רשמית. בתקופת הקמת הגיטו ינואר-אפריל( 1940) נמשכה יציאת העיר "מרצון". מספר היהודים בחודשים השונים ממחיש ברור את יציאת יהודי לודז' מהעיר מראשית המלחמה: 1.9.1939 - 233,000 בקירוב; דצמבר 1939 - 219,866; ינואר 1940 - 199,689; פברואר 1940 - 186,075; מארס 1940 - 170,519; אפריל 1940 - 162,600; מאי 1940 - 160,811. לפי( מקור אחר נמצאו בגיטו לאחר סגירתו ב- 1.5.1940 - 163,777 יהודים, ביניהם 6,471 פליטים ממקומות םירחא).

סגור

השואה
עוד לפני כניסת הגרמנים יצאו את העיר יו"ר הנהלת- הקהילה היהודית, לייב מינצברג, וכן רוב בעלי התפקידים הבכירים בהנהלה ובמועצת-הקהילה. תחילה מילא את מקומו של מינצברג סגן היו"ר, אברהם לייזר פליבאצקי. פעלו גם חברי ההנהלה: ש. שוויאטלובסקי ומרדכי חיים רומקובסקי. ב- 12.9.1939 התארגנו מחדש שלטונות הקהילה החסרים: א.ל. פליבאצקי נבחר ליו"ר, מ.ח. רומקובסקי לסגן יו"ר. במעון הנהלת הקהילה פעלו עתה יום- יום ש. שוויאטלובסקי ודוד שטאל. ההנהלה קראה לרבנות וכן למוסדות החברה והצדקה, שעדיין היו קיימים, לחדש את הפעולה התקינה. ב- 14.10.1939- 13 פיזרו השלטונות הגרמניים רשמית את הנהלת הקהילה ואת מועצתה, ומינו את מ.ח. רומקובסקי לתפקיד "זקן-היהודים בעיר לודז' ", היינו יו"ר היודנראט "אלטסטנראט(" , "טארייב"), והרשו לו לבחור את חברי המועצה הזאת. השלטונות חייבו את רומקובסקי באחריות אישית לביצוע כל הוראות הגרמנים, כפפו לו את כל מוסדות הקהילה וכל המוסדות היהודיים בכלל, התירו לו לגבות מסים מהיהודים. והעניקו לו כמה וכמה סמכויות אחרות. מרדכי חיים רומקובסקי נולד ב- 1877 באילינו, נפת וייליקיה לוקי ברוסיה, להורים לא-אמידים. היה סוחר ותעשיין, אלא שההצלחה לא האירה לו פנים: פעמיים צבר רכוש נאה, ופעמיים הפסידו. גם בחייו האישיים לא ידע הצלחה: פעמיים התאלמן והיה חסוך-ילדים. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם התפרנס מסוכנות-ביטוח. היה עסקן פעיל בחברה ובצדקה, ניהל כמה בתי-יתומים בלודז', ביניהם מוסד למופת שייסד בהלנוב, ליד לודז'. רומקובסקי הצטיין במרצו ובכשרונו האירגוני, אך היה חסר השכלה ונימוסים. היה רתחן ותקיף, ותכונות אלו הכבידו על יחסיו עם הסביבה, קנו לו אויבים רבים, וערמו מכשולים לקאריירה של עסקן חברתי-פוליטי. אף על פי כן עלה בידו להגיע לחברות במועצת הקהילה ובהנהלתה מטעם הציונים הכלליים, להחזיק בכהונה זו מספר שנים, ואפילו לשמש בהנהלה כמנהיג האופוזיציה הציונית לאגודת-ישראל. בסוף שנות ה- 30, כשעזבו הציונים באורח הפגנתי את הנהלת הקהילה, סרב רומקובסקי להפסיד את המעמד החברתי שרכש, הפר את המשמעת המפלגתית ונשאר כחבר בהנהלה, יחד עם אנשי אגודת-ישראל. ימים אחדים לאחר מינויו ע"י הגרמנים, מינה רומקובסקי להלן( בקיצור "ר"ויה") את חברי היודנראט - 31 אישים נודעים בלודז'. מועצה זו נתקיימה זמן קצר. ב- 11.11.1939, בתקופת הטרור המוגבר בלודז', שתואר לעיל, נאסרו חברי המועצה בעת הישיבה ונכלאו במחנה ראדוגושץ'. מחברי היודנראט הראשון הזה נשארו בלודז' או( שבו מראדוגושץ' לאחר שתדלנות נמרצת של היו"ר אצל םינמרגה) 8 בלבד. מינוי היודרנראט השני נעשה בפיקוחה ההדוק של הגסטאפו ונמשך זמן רב (ראוני-רבמצד). הרכבו ומספר חבריו היו לא קבועים זמן רב למדי, מפני שמועמדים רבים התנגדו לקבלת המנדאט המסוכן. רובם יצאו את לודז' היו"ר והיודנראט השני היו נתונים לפיקוח מחמיר של הגסטאפו, שפקידיו אפילו נכחו בישיבות. החל ב- 13.11.1939 חויבו היו"ר והמועצה לדווח יום-יום לגסטאפו בכתב על פעולתם. למעשה הפך היודנראט השני להיות גוף פורמלי, ללא כל השפעה על ענייני היהודים. כמה סיבות לכך: אנשי-השוליים שהיו חברים במועצה היו"ר( התאונן לא אחת על קהותם של חברי הצעומה); האחריות האישית שהטילו השלטונות על היו"ר למכלול ענייני היהודים, והעובדה שפנו בכל עניין אליו בלבד; השפיעו בוודאי גם התקיפות והשתלטנות של היו"ר, שבלמו את יוזמתו של הגוף-היועץ. ההיקף העצום של חובות היו"ר וסמכויותיו התרחב במרוצת הזמן על סמך הוראות-השלטונות ונשתנה גם מעצמו עם שינוי תנאי-ההיים של היהודים בלודז' בימי הכיבוש. כמה סמכויות השתדל היו"ר להשיג, וגם השיג לא אחת, למשל, הרשות לפתוח בתי-ספר לילדי היהודים. בכתב-המינוי ב- 14.10.1939- 13 נכלל הניסוח הכולל הראשון של זכויות וחובות היו"ר. ניסוח נוסף בא במכתב ראש העיר של לודז' שנקראה( כבר אז "טאטשנאמציל") מיום 30.4.1940 בדבר סגירת הגיטו, וברגע זה נתרחבו במידה ניכרת תפקידי המינהל היהודי. כדי לעמוד בחובותיו הרבות כלפי האוכלוסיה היהודית, וכדי למלא את תביעות השלטונות שאין להן קץ, הקיף עצמו היו"ר במטה של עוזרים. ראוי להזכיר, כי החל בנובמבר 1939 כבר לא פעלו בלודז' שום מוסדות או איגודים עצמאיים של היהודים, שכן נפסקה פעילות אחדים מהם בשל העדר כסף בתנאי הכיבוש, והשאר פורקו בפקודת השלטונות ונצטוו להעביר את רכושן ומטלטליהן לידי היו"ר. על כן גייס היו"ר לחבר עוזריו מומחים בתחומים שונים, מארגנים מוכשרים וכן ידידים. בעזרתם יצר לאט-לאט רשת ענפה של מחלקות-מינהל, והפקיד בידיהם את ההנהלה. מיבנה המינהל הזה השתנה בלי הרף, פשט צורה ולבש צורה במרוצת החודשים והשנים, עם התמורות בחיי היהודים והפקודות של השלטונות הנאצים: גסטאפו, קריפו, שופו, ראש העיר באמצעות מחלקתו לתזונה-ולמשק. לאחר הקמת הגיטו הופרדה ממחלקה זו תת-מחלקה מיוחדת לענייני היהודים והגיטו "ארנהרונגס( אונד וירטשאפט-סשטלה "וטיג) וכמנהלה נתמנה במאי 1940 האנס ביבוב, סוחר מברמן. באוקטובר באותה שנה, כשהגיטו כבר עמד על מכונו, הפכה "ארנהרונגס אונד וירטשאפטסשטלה גיטו" למחלקה עצמאית- "גיטו-פרוואלטונג" "הנהלת( הגיטו", להלן בקיצור .פ.ג) -הכפופה לראש העיר, אך קשורה גם במישרים עם המושל של המחוז לודז', וכן עם השלטונות הראשיים של כל וארטגאו.

סגור

השואה
בתקופה זו הלך והחמיר מיום ליום מצבם הכלכלי של היהודים בגלל הרדיפות והשוד, שתוארו לעיל. קהל הפונים בבקשת סעד לקהילה הלך וגדל, ומוסדות-הצדקה של היהודים חוסלו, כאמור. בו-בזמן הלכו ורבו קשיי האספקה, בעיקר לגבי היהודים. קופת הקהילה היתה ריקה, והנהלת הקהילה, ואחר כך היו"ר והיודנראט, טרחו להשיג כסף למזון ולסעד לעניים. דיירי הבתים של הקהילה נקראו לשלם את שכר-הדירה, ומשלמי המסים - לשלם את מסיהם. אך הקריאה לא הועילה הרבה. היו"ר ביקש הלוואות משלטונות העיר, וקרא לסיטונאים היהודים לעזור ולממן את קניית-המיצרכים הדרושים לקהילה. הוא חילק קמח לאופים היהודים, וציווה עליהם לאפות חינם. הכרח היה לקיים את מוסדות-הסעד של הקהילה שפעלו לפני המלחמה, ולטפל גם בתושבי מוסדות הצדקה האחרים שבוטלו. גם נשות החיילים היהודים שלא שבו מהמלחמה או מהשבי הגרמני היו זקוקות לסעד. ניתנה עזרה גם למועמדים לגירוש בדצמבר 1939. חסרי-בית נזקקו לדיור; הם נשלחו ללינה למעונות-הקיבוצים לשעבר. סוחרים עשירים נתבקשו לתרום בד וקרשים לקבורת העניים. צריך היה לפרנס את האסירים היהודים במחנה ראדוגושץ'. על כן הקים היו"ר באוקטובר 1939 את מחלקות הסעד, האספקה והבריאות. בסוף 1939 ובראשית 1940 עמדו לרשות מחלקת הסעד 2 בתי-יתומים, מעון-תינוקות, בית-חולי-נפש, מכון לנכים, 2 בתי-תמחוי מירושת מוסדות-הצדקה, וכמה מטבחים ציבוריים חדשים לפליטים מערי-השדה, בית-מחסה, מושב-זקנים. משימה דחופה היתה אירגון שרותי הבריאות לעניים. בשלהי 1939 קיבל לידיו היו"ר כמה וכמה מרפאות, רכושם של איגודים שונים; הוא הפעיל אותן, השתדל לציידן. לפי הסכם עם היו"ר התחייבו הרופאים היהודים לקבל חולים מטעם מחלקת הסעד, תמורת תשלום מהקהילה. את בתי- המרקחת של היהודים חייב היו"ר לחלק יום-יום חינם כמות תרופות מסויימת. עד שלהי 1939 יכול היה היו"ר לכוון חולים יהודים לבתי-החולים העירוניים, בתנאי ששילם את דמי-האישפוז מראש. אחר כך נסגרו בתי-החולים העירוניים בפני חולים יהודים, ולרשות היו"ר עמדו רק בית- החולים היהודי היחיד ע"ש פוזננסקי, ובית-יולדות אחד. בשלהי 1939 ובראשית 1940 עמדו לרשות מחלקת הבריאות כמה מרפאות, אחת או שתי תחנות עזרה-ראשונה, מעבדה, ו"טיפת חלב". קשיים רבים גרמה ליו"ר וליודנראט עבודת-הכפייה של היהודים. כאמור, ערכו הגרמנים מצודים, ונוסף לכך הטילו על היו"ר לספק יום-יום מכסות של עובדים, שמספרם עלה במרוצת הזמן ל- 600- 3,000 ליום. היו"ר הקים איפוא מחלקת עבודה שמתפקידה היה לארגן צוותי עבודה על פי מירשם התושבים, ולקיים עתודה קבועה של ממלאי-מקום בשכר, שכן השתמטו יהודים רבים מהעבודה. הוטל תשלום מיוחד- בעיקר על העשירים - לשכירת ממלאי-מקום. במרוצת הזמן עלה מספר המתנדבים למילוי-מקום, כי עבודת פרך זו, שנסתיימה לא אחת בנכות ואפילו במוות, היתה לעניים רבים מקור פרנסה יחיד. בתקופת הקמת הגיטו טרח המינהל היהודי מחלקת(- רוידה) לעזור לעוברים לגיטו, בצינה ובהעדר אמצעי- תובלה, והקצתה דירות, שלא קל היה להשיגן ברובע מוזנח זה. בימים ההם לנו לעתים בחדר אחד 10- 20 נפש, ואלפים לנו בלילות חורף תחת כיפת-השמים. אנשים שלא קיבלו דירות, שוכנו בבית-המחסה ברחוב יעקובה 10 הקרוי( "ףסאמ"). בגלל הצפיפות והדלות פרצה שם במארס 1940 מגיפת טיפוס הבהרות, אך הטיפול הנמרץ הדביר אותה.

סגור

השואה
אוכלוסיית הגיטו, שנסגר במאי 1940, מנתה 164,000 נפש בקירוב, מהם 38% תושבי שטח זה באלוטי( והעיר הקיתעה) לפני המלחמה, 58% עקורים מרבעים אחרים, 4%- מחוץ ללודז'. שטח הגיטו בשעת הסגירה היה 4.13 קמ"ר, אחר כך הוקטן ל- 3.82 קמ"ר, מזה 1.5 קמ"ר שטח לא-בנוי חלקת( השדות והגנים ןישיראמ). צפיפות-האיכלוס היתה ביוני 1940 40,105 נפש לקמ"ר, בדצמבר 1941 לאחר( הוספת 23,000 םיטילפ) - 42,587 נפש לקמ"ר, ביוני 1942 לאחר( הגירושים םיינומהה) - 26,845 נפש לקמ"ר. בסתיו 1941 היתה צפיפות-האיכלוס בחלק הבנוי של הגיטו יחד עם בתי-החרושת 62,000 נפש לקמ"ר. מגורי 6- 8 נפשות בחדר ואף יותר, היו תופעה שכיחה בגיטו. התנאים הסאניטריים היו פרימיטיביים, כי גם לפני המלחמה היו באלוטי והעיר העתיקה מהרבעים המוזנחים ביותר בלודז'. הרחובות לא רוצפו ולא הוארו, הבתים - רובם בתי-עץ בני קומה אחת, בתי-חומה מעטים, וביוב מרכזי מותקן רק במעטים מהם. בארות רבות נתקלקלו, וברבות היו המים פסולים לשתיה קרבת( האשפה שומיש-יתבו). שטח הגיטו נחתך לשלושה על ידי שני רחובות הפולשים אותו. רחוב לימנובסקייגו וזגיירסקה, שכבישיהם הוצאו מתחום הגיטו. הקשר ברגל בין חלקי הגיטו היה דרך שלושה גשרים מעל לעורקים אלה, וקשר-התובלה- שלושה-ארבעה שערים, הנפתחים מזמן לזמן להעברת כלי-הרכב מחלק אחד של הגיטו אל השני. על בידודו של הגיטו שמרו שרשרת זקיפים של אנשי שופו, שירו בכל אדם שקרב אל התיל מכל צד שהוא. המגע הרשמי עם העולם החיצוני נתקיים בשוק באלוטי- הכיכר שבה נמצא סניף של הג.פ. שנזכרה לעיל, והמשרדים המרכזים של המינהל היהודי, הבאים אתה במגע: משרד היו"ר, המזכירות המרכזית קיימה( את ההתכתבות בין מינהל הגיטו לבין השלטונות םיינמרגה), מחלקה של הדואר היהודי ומרכז לקבלת סחורות. מאוחר יותר היה כאן גם המשרד המרכזי של המיפעלים היצרניים בגיטו. מקום מגע שני עם העולם היה בשלוחת הרכבת במארישין מחוץ( לתחום וטיגה), היא תחנת ראדוגושץ', ששימשה להובלת סחורות, להבאת מגורשים לגיטו ולשילוח עקורים ממנו.

סגור

השואה
הגיטו ופעולת המינהל היהודי לתיקונם עם סגירת הגיטו חלה הרעה חמורה בתנאי-הקיום של תושביו. עתה, משנותקו מהסביבה, היו היהודים תלויים כליל בשלטונות הגרמניים, ובעיקר במנות המזון הדלות שלהם, שחולקו בגיטו על ידי מחלקת האספקה של היודנראט. זמן-מה עוד היה מלאי בידי סוחרים יהודים, אך הם ניצלו את הביקוש ומכרו את סחורתם - או את המזון שקיבלו ממחלקת האספקה לחלוקה- במחירים מופקעים. כן נהגו גם המוכרים בחנויות לחלוקה המעטות של היודנראט הקרויות "קואופרטיבים". היה הכרח להנהיג קיצוב של מיצרכי-מזון רבים. אולם בגלל האבטלה לא היו בידי ההמונים אמצעים לקניית המיצרכים המעטים, שנמכרו בקיצוב, במחירים רשמיים, על פי הוראת מחלקת האספקה. בקשות העזרה מהקהילה הלכו ורבו. למשל, באפריל 1940 קיבלו 80,000 יהודים סיוע מהקהילה, והרי אלה כמעט מחצית האוכלוסים. בחודשים הבאים הלך מספרם ורב. בקיץ ובסתיו 1940 התפשט הרעב יותר ויותר, והיו הפגנות נגד היו"ר: המפגינים דרשו עבודה ולחם. על כן קבע היו"ר, החל בספטמבר 1940, חלוקת תמיכה חודשית קבועה של 7- 16 מארק למובטלים ולמעוטי-ההכנסה ולמשפחותיהם. מערכת-התמיכה הקיפה 100,000 איש, היינו שני שלישים של אוכלוסי הגיטו. אף שסכום התמיכה נמוך מאוד, הכבידה ההוצאה לבלתי-נשוא על קופת הקהילה. מלבד אלה היה הכרח לקיים את מוסדות הסעד שהועברו לתחום הגיטו עם הקמתו. עוד לפני סגירת הגיטו עלה מספר בתי-היתומים לארבעה, ומספר בתי-המחסה לשלושה. היו"ר חיפש אמצעים לסיפוק צרכיה של הקהילה. כבר ב- 5.4.1940 הציע היו"ר לשלטונות, כי יתירו הקמת מיפעלי- ייצור בגיטו, שבהם יעבדו מומחים יהודים לפי( שעה הודיע על 8- 10 םיפלא) לפי הזמנת מוסדות ופירמות מבחוץ, המספקות חומרי-גלם. שכר-העבודה ינוצל לתשלום בעד אספקת המזון לגיטו. באותו תזכיר הציע היו"ר להעסיק הרבה מומחים למסחר-גרוטאות וסחבות, שהגרמנים היו להוטים מאוד אחריהם. כן ביקש לשחרר את היהודים מעבודות-כפייה למען הגרמנים, ולהרשות לו - ליו"ר - לחלק קונצסיות בתשלום ולגבות מסים. אם יתקבלו הצעותיו אלה ותינתן לו גם הקצבה נוספת של השלטונות - טען היו"ר - הריהו מקווה לאזן את תקציב הגיטו, לטפל בחולים ובנזקקים, לשמור על האוכלוסים ממחלות ולקיים את המשטרה. בתזכיר נוסף - 13.5.1940 - הודיע היו"ר לשלטונות על מספר החייטים ותופרי-הלבנים שנרשמו לעבודה, וציין את רשימת המוצרים שבעלי-מלאכה אלה יכולים לייצר. בתזכיר מיום 12.6.1940 שוב הזכיר היו"ר את המומחים בגיטו, שתעסוקתם עשוייה להועיל לשלטונות, ולאפשר לגיטו לקנות יותר מזון. השלטונות לא מיהרו לקבל את תכנית היו"ר, לפי שסברו כי בקרוב יוצאו היהודים מלודז'. אך לאט-לאט קמו הסדנות הראשונות: חייטות, סנדלרות, נגרות, מתכת, אריגה, רפדות, בורסקאות. עד סוף ספטמבר 1940 נוסדו כעשרים סדנות-ייצור, שנקראו "ארבייטסרסורטס" או( פשוט "םיטרוסר"). תחילה לא היתה העבודה מרובה. הסדנות ביצעו הזמנות פרטיות מעטות שבאו מחוץ לגיטו, וייצרו לסיפוק הצרכים הפנימיים של המינהל היהודי. בעלי-המלאכה עבדו במשמרות, כדי להתחלק בהכנסה הדלה. במרוצת הזמן התחילו להגיע הזמנות מפירמות ומוסדות ומהשלטונות הגרמניים בתיווך( .פ.גה). בגלל העדר ציוד קיבלו הסדנות לעבודה ראשית-כול בעלי מכונות וכלים. היו"ר פרסם ברבים קריאה לכל בעלי הציוד הנדרש למסור אותו ל"רסורטים" החדשים או להשאילו. תמורת הציוד הציע תעסוקה. משלא נענתה האוכלוסיה למסור את הציוד, ציווה היו"ר פעמים אחדות להחרים מכונות-תפירה, נולים וציוד אחר. רשות להחרים לצורכי- ציבור נתן לו ראש העיר במכתב מיום 30.4.1940, הנזכר לעיל. במרוצת הזמן נסתבר, כי העבודה היצרנית של היהודים היתה מקור-הקיום העיקרי של יהודי הגיטו, ושימשה ערך יסודי בחשבונות הגיטו עם השלטונות. מעטה היתה ההכנסה של הקהילה משכר-הדירה דלות( םינומהה), ממתן קונצסיות בתשלום שכן( נעלמו בגיטו המיפעלים םייטרפה), מהארנונה בגלל( ההתרוששות, או הסתרת ההון על ידי םירישעה).

סגור

השואה
השלטונות העירוניות האמינו בדברי השלטון הגרמני המרכזי וקיוו, כי עד אוקטובר 1940 יועברו יהודי לודז' למקום אחר. הבטחות אלו התקשרו תחילה בתכנית ליישב את יהודי פולין ב"שמורה" במחוז לובלין, ואחר כך בתכנית של "שמורה" ליהודי אירופה במדגסקר. מכיוון ששום תכנית מאלה לא הוגשמה תכנית( מדגסקר נזנחה באוגוסט 1940). החליטו השלטונות המקומיים, כי היות והיהודים חייבים לפרנס את עצמם מאחורי גדרות התיל, ראוי לנצל אותם באופן שיטתי. עד ספטמבר 1940 פעלו בגיטו רק 17 "רסורטים" ביניהם( 7 תורפתמ), וההזמנות היו ארעיות, אולם עד סוף השנה קמו עוד 19 סדנות, העובדות כמעט כליל לפי הזמנות הגרמנים. ביולי 1941 פעלו כבר 45 "רסורטים" בגיטו. היו"ר טרח למצוא בגיטו מקורות של חומרי-גלם, ולפתח ענפי-ייצור חדשים לצורכי הגיטו ולהזמנות מבחוץ, ובלבד שיימצאו עבודה לאנשים והכנסות לגיטו. קושי רב בפיתוח ה"רסורטים" היה העדר הציוד, לפי שרוב הציוד הנמצא בבתי-החרושת היהודיים לשעבר, נשדד עוד לפני הקמת הגיטו. על היו"ר נאסר אפילו להשתמש במערכת המכונות שהשאירו הגרמנים בתחום הגיטו. היו"ר השתדל איפוא שיתירו לו השלטונות להשתמש בציוד זה, וכן ביקש לספק לו מכונות נוספות. הג.פ. דרשה מהפירמות ומהמוסדות, המזמינים מוצרים בגיטו, כי יספקו את חומר-הגלם והציוד. במרוצת הזמן השתפר המצב, כשמחלקת המתכת של היודנראט יצרה ביוזמתה, מחומר המצוי במקום, בעיקר מגרוטאות, כמה וכמה מכונות, אפילו מורכבות, וגם כלים. לשם ריבוי תעסוקה בגיטו הכניס היו"ר מספר אנשים הולך ורב לא לייצור בלבד, אלא גם לעבודות-ציבוריות. בקיץ 1941 חייב היו"ר את מקבלי התמיכה הקבועה לעבוד חינם 15 יום בחודש, ועל ידי כך זכו בתוספת תמיכה של 50%. אבל הנתמכים השתמטו מחובת-העבודה או שעבדו ברשלנות ראוי( לזכור, כי היו אלה אנשים מורעבים םישושתו), ועל כן נאלץ היו"ר לשוב אל התמיכה הנמוכה, ולבטל את חובת-העבודה. פעמים רבות אחר כך הדגיש היו"ר, כי פעולה זו שנכשלה היתה מכוונת בעיקר להגדלת רשימת המועסקים, כדי להעלות את ערכו של הגיטו בעיני השלטונות. הוכנסו למעגל העבודה גם נשים, קשישים וקטינים, שרובם עבדו בבתי-החרושת למסמרים, לשטיחים, לנעלי- בית, ורבים מהם עבדו בביתם בעיקר( םישנ). חומר-גלם לעבודות אלה שימשו בעיקר הגרוטאות והסחבות, חומר שהיה מצוי בגיטו בשפע, וזרם גם בכמויות עצומות החל ב- 1942 מערי-השדה בגדים( וחפצים של היהודים ודמשוהש). לשם הכשרה מקצועית של בני-הנוער והפעלתם בייצור מינה היו"ר ברבע הראשון ל- 1941 ועדת-הסבה ליד מחלקת החינוך. הודות לפיתוח הייצור והתעסוקה היה מספר המועסקים בגיטו ביולי 1941 - ב"רסורטים" ובמשרדים - כ- 40,000 מתוך אוכלוסיה של 146,000. במארס 1942 היה מספר פועלי-הייצור בלבד כ- 53,000. לקבלת הזמנות דאגה הג.פ.; המזמינים היו הצבא הגרמני, מוסדות ופירמות פרטיות. מקום בראש תפסה תוצרת המתפרות לבגדים וללבנים מדים( ומלבושי צבא םיחרזאו). שאר התוצרת: מוצרי פרוונות צווארונים(, הוורפ-תורדא), מוצרי עור ארנקים(, מלבושים, תיקדס), טריקוטאז', מוצרי נגרות תבות(. רהיטים, םיעוצעצ), מוצרי מתכת החל( במסמרים ועד מכונות תובכרומ), מוצרי נייר וקארטון, מברשות, מוצרים משבבי-עץ מזרונים(, לוחות ןיינבל), מוצרי רפדות מזרונים(, כורסות, תופס), מוצרי חשמל מכשירי( טלפון, מנורות וידאר), מוצרי סנדלרות נעליים(, בתי-שוקיים מעור, נעלי לבד, נעלי קש, נעליים םיטוטרמסמ). הזמנות מבחוץ ביצעו בגיטו גם בתי-בורסקי, מכבסות, סנדלריות לתיקונים, סדנה לצורפות ושענות, בתי- מיון לפסולת מועילה. אפילו עבודות-משרד בוצעו לפי הזמנה, והיינו המחלקה לעבודות משרדיות עיבדה בשביל הגרמנים שאלונים שונים. העבודה ב"רסורטים" היתה מתישה, ושכרה דל. מועדי ההזמנות קצרים היו, ותחשיב-השכר נמוך ושרירותי. כשהגיעו הזמנות דחופות נקבע בהכרח יום-עבודה של 12 שעות. תנאי-העבודה ב"רסורטים" היו קשים: חדרים קטנים, תאורה ואוורור גרועים, והם לא התאימו כלל לסוגי- ייצור שונים. פעולות רבות הנעשות כרגיל במכונה היה הכרח לבצע בעבודה ידנית, בגלל העדר מיתקנים. מכסות- העבודה של היהודים היו גבוהות מאוד לגבי כוחם של אנשים מורעבים. ביבוב עצמו כתב בדו"ח לממונים עליו מ- 19.4.1943, כי ליהודים נקבעה, למשל, מכסה 300- 320 סוליות-עץ ליום, בעוד הפועלים הפולנים מייצרים בבתי- החרושת בלודז' 180- 200 סוליות בלבד. לעומת זאת, היו בסל- המזונות של הפועל הפולני- מלבד מיצרכים אחרים - 321 גר' לחם וקמח ליום, ואילו בסלם של היהודים - 271 גר' רשמית, ולמעשה פחות בהרבה. המרק שקיבלו הפועלים היהודים כתוספת הכיל - לדברי ביבוב - ירקות מסוג ירוד, שנתבשלו במים וקצת שמן, שכן על פי רוב היה מחסור של תפוחי-אדמה וקמח בגיטו. לא ייפלא איפוא -המשיך ביבוב -שהיהודים המועסקים בייצור מתמוטטים מרוב תשישות בסדנותיהם. על אף התנאים הקשים שתוארו לעיל, השתדלו בדרך כלל תושבי הגיטו לעבוד בייצור להוציא( את העבודות הקשות ביותר, כגון ייצור נעליים שקמ). נהירה מוגברת לעבודה היתה מסתמנת בתקופות הרעה של האספקה המרק( והחלוקה הארעית של תוספות מזון לעובדים עלו אז םתובישחב), וכן בתקופות הגירושים ההמוניים ינואר-אפריל( 1942), שכן שמר בדרך כלל כרטיס-העבודה מפני השילוח.

סגור

השואה
עבודת תושבי הגיטו שימשה לנאצים מקור הכנסה אדיר. המקור השני היה גזל רכושם של היהודים. צורת-גזל מיוחדת הופעלה מיד עם סגירת הגיטו, בקיץ 1940, והיא המרת הכסף: הונהגו שטרות ומטבעות מיוחדים שתוקפם בגיטו לודז' בלבד, ומהאוכלוסים נלקח הכסף הגרמני, הפולני והמטבע הקשה. הג.פ. צברה ממבצע זה סכום עצום. אמנם, הכסף שנלקח נרשם על ידי הג.פ. "לחשבון אספקת המזון" של הגיטו, ובמצבו של חשבון זה תלו הגרמנים את אספקת המזון. כן איפשרה הנהגת המטבע החדש למלא את קופתה הריקה של הקהילה, ולשלם את שכר העובדים שהולן זה כמה חודשים. כשהובאו לגיטו אלפי יהודים ממערב-אירופה, החרימה הג.פ. את כל כספם; כן גזלה את התכשיטים וחפצי-הערך שנותרו מרכושם של המתים הרבים והמשולחים להשמדה מבין העקורים האלה. הג.פ. החרימה גם את כל הכסף שנשלח לגיטו מגרמניה בעיקר( לעקורים םשמ) ומארצות אחרות. כן החרימה את החובות של "ארים" ליהודי לודז'. היו"ר שילם עבור הרכוש המוחרם תמורות לבעליהם במטבע הגיטו, והג.פ. זיכתה בסכומים אלה את "חשבון אספקת המזון". עם סגירת הגיטו הופעלה בשטחו יחידת משטרת קריפו, שעיקר תפקידה מאבק בהברחה והחרמת רכושם של יהודים סחורה( ךרע-יצפחו). אנשי הקריפו ערכו בגיטו חיפושים והחרמות. ב- 23.10.1940 חתמה הג.פ., שביקשה לגרוף לעצמה את כל רכוש היהודים, על הסכם עם הקריפו, שלפיו זכאים השוטרים לערוך חיפושי בית והחרמות בלבד, אבל את השלל הם חייבים למסור לג.פ. למעשה גזלו הקריפו חלק ניכר של הרכוש, על אף ההסכם. הקריפו הפעילו רשת של סוכני-חרש, שהצביעו על היהודים העשירים והלשינו על הרכוש שהחביאו הללו בגיטו או מחוצה לו. "הבית האדום" - מושב הקריפו בכיכר קושצ'לני - נודע כבית- עינויים, שבו הובאו לכלל נכות או עונו עד מוות יהודים רבים שנקראו להודיע על רכושם ועל רכוש זולתם. היו"ר מצידו השתדל לקבל לידיו רכוש זה, וקרא לבעלים למסור אותו, תמורת הבטחת-פטור-מעונש ופיצוי במטבע הגיטו או במתן מקום-עבודה. היו"ר הקים גם מנגנון החרמה יהודי - המחלקה המיוחדת, ("גנולייטבארדנוז"), שעסקה בהחרמת סחורות, חומרי-גלם, חפצי-ערך ומלאי-מזון שנמצאו ברשות הפרט. באיסוף הרכוש עסקו גם המוסד הקרוי "בנק" ותחנות-הקנייה של סחורות שונות. למקומות אלה הביאו היהודים "מרצונם" חפצי-ערך ואפילו רהיטים, כלים וכיוצא בזה. הרכוש שנקנה או שהוחרם על ידי המחלקה המיוחדת נמסר לג.פ., שרשמה אותו לפי( הערכה ירודה יאדווב) לזכות "חשבון אספקת המזון". רכוש זה שימש איפוא במידה מסוימת את הזנת האוכלוסיה, אך לא הרכוש שנפל בידי הקריפו. חומרי-הגלם, או מוצרים לא-מוגמרים, שהשיג המינהל היהודי בדרך זו, הופנו אל ה"רסורטים", שימשו בסיס לפעולתם, וכך הרחיבו את התעסוקה ואת אמצעי-הקיום של האוכלוסיה.

סגור

השואה
ב- 1940 הקציבו השלטונות הגרמניים ליהודי לודז' מנות- מזון כמנות האסירים ערך( מנה יומית כזאת לנפש היה 40- 50 גינפ). אולם, כמות-המזון לנפש שסופקה למעשה היתה מחצית-ההקצבה, וערכה בתקופה 31.12.40- 1.5.1940 23 פניג בלבד. גם מנת-המזון שניתנה לאוכלוסי הגיטו ב- 1941 עלתה פחות בהרבה ממנת-האסירים. בשנה זו לא סופקו לגיטו כמויות אלו מהמכסות שהוקצבו: 107,000 ק"ג גריסים ואטריות, 289,000 ק"ג בשר, 323,000 ק"ג מימרח ללחם, 10,865,000 ק"ג תפוחי-אדמה, 503,000 ק"ג ירקות, 151,000 ק"ג תחליף-קפה. החל ב- 15.12.1941 נפסקה הספקת מיצרכים אלה לגיטו. גריסים ואטריות, ריבה ותחליף-דבש. הפסקה זו נמשכה לכל הפחות 3 חודשים, וכפי הנראה אף יותר. בינואר 1942 לא סופקו לגיטו מהמכסות המיועדות לחודש זה: 2,872 ק"ג בשר, 29,380 ק"ג תחליף-קפה, 160,000 ק"ג סוכר. ב- 1942 וברבע הראשון של 1943 הובטחה לגיטו מכסה חודשית של שמן, שהיא 34.8 טון, אך סופקו רק 28.8 טון, ובמקום 69.7 טון בשר סופקו 31.6 טון בלבד. חמאה, מרגרינה וחלב לא סופקן בתקופה זו כלל, ו"אבקת-החלב" שהובאה לגיטו לא הוכרה כתחליף לחלב אפילו על ידי הג.פ. נוסף לכך, היה המזון שסופק מסוג הגרוע ביותר. הקמחים הגיעו לחים, מעופשים או מלאים תולעים. הבשר היה במצב רקבון. השימורים היו תוססים, הירקות ותפוחי-האדמה רקובים או קפואים. אולם השלטונות ראו באספקה זו מנות שערכן מלא בכמות ובאיכות, ודרשו תמורתן מחיר מלא. עובדות אלו אישר ביבוב עצמו בדו"חות אל הממונים עליו ב- 1942 ו- 1943, ותבע את שיפור האספקה לגיטו לטובת הייצור למען גרמניה, שכן ירד מיום ליום כוח-העבודה של היהודים הרעבים. להשלמת התמונה של מצב האספקה בגיטו ראוי להוסיף, כי המוני האוכלוסים לא קנו את כל המנות הדלות המגיעות להם, כי לא היה להם כסף. תופעה רווחת היתה מכירת המיצרכים החשובים, הניתנים לעתים רחוקות ובכמות מיקרוסקופית למשל(, סוכר, בשר, קינקנ), ואפילו מכירת הלחם, בחשאי ובמחירי השוק השחור. מן הפדיון הזה קנו אנשים כמות גדולה יותר של ירקות, שהיו זולים יותר. הברחת המזון לגיטו לודז' לא היתה קיימת למעשה. הסיבה נעוצה בבידוד הדוק יותר של יהודי לודז' בהשוואה לבידודם של יהודים בכמה ערים גדולות אחרות. האוכלוסים הפולנים מרבעי לודז' המקיפים את הגיטו נעקרו לשם גרמניזציה של העיר. מרכז העיר, יוליאנוב, קארולוב, ראדוגושץ' ופולשיה, רוקנו כמעט כליל מפולנים. הם גורשו מלודז', או הורשו לגור רק בעיבורה הדרומי של העיר. הגיטו היה איפוא מוקף אוכלוסים גרמנים מקומיים או מתיישבים. זקיפי השופו הוצבו סביב הגיטו במרחק כמה עשרות מטרים זה מזה, והם ירו בכל דמות מתקרבת. בגלל העדר עורף פולני ושמירת המשטרה היתה הברחת המזון מינימלית. ראוי להוסיף את המאבק הנמרץ של הקריפו עם ההברחה: מבריחים שנתפסו- פולנים כיהודים - נהרגו בגיטו עצמו או במרתפי הגסטאפו בעיר. עם סגירת הגיטו עלתה חשיבותו של מנגנון-חלוקת-המזון היהודי. תחילה, בקיץ 1940, הנהיג היו"ר שיטת חלוקת מנות לאוכלוסים באורח קיבוצי, באמצעות ועדי-הבתים. הרכב כל מנה ומחירה נתפרסמו כל פעם במודעות. כן נפתחו מספר רב של חנויות-חלוקה ("םיביטרפואוק"), ובהן עוד ניתן זמן-מה לקנות אי-אלה מיצרכים במכירה חופשית. המסחר הפרטי, ובעיקר מסחר המכולת, נעלם והלך עם ניתוק הגיטו ממקורות האספקה. בקיץ 1940 התחילו לקום מטבחים ציבוריים - "מטבחי- הבית", שנוהלו בידי גורם חברתי, ועדי-הבית. הארוחות שהוגשו (קרמה) היו זולות מאוד. עם פניית היו"ר נוסדו, החל בספטמבר 1940, מטבחים כאלה כמעט בכל בית. במרוצת-הזמן נוסדו גם בתי-תמחוי ציבוריים מסוג אחר. משהפחיתו השלטונות את אספקת המזון בשלהי 1940, נאלץ היו"ר להנהיג קיצוב מלא של המזון. החל בינואר 1941 קיבל תושב הגיטו מזון רק לפי כרטיסי-המזון, פנקסי-ארוחות, פנקסי-ירקות, וכן לפי תלושי מזון מיוחדים - "טאלונים". משטר זה חייב את פיתוחו הנוסף של מנגנון- האספקה וקביעת משטר-חלוקה אחיד. ועדי-הבתים סולקו ממערכת-החלוקה, ומטבחיהם עברו לידי מחלקת האספקה. עם ההרעה באספקת המזון עלה בהרבה ערכם של המטבחים הציבוריים, שכן היו הארוחות (קרמה), יהיה טיבן אשר יהיה, מאכלם היומי העיקרי ולעתים היחיד, של המונים נרחבים. פעלו מטבחים הקרויים "חברתיים", מטעם כמה מפלגות פוליטיות הציונים(, דנובה), ששרתו את חבריהם; מטבח ל"אינטליגנציה"; מטבחים כשרים לחרדים; מטבחים לעובדי מוסדות מסויימים - מחלקת המשק, מחלקת הבריאות, המשטרה היהודית, מכבי-האש; מטבחים לילדים בבתי-הספר ומטבחים במוסדות הסעד הסגורים. הלך ורב מספר המטבחים שליד ה"רסורטים". רוב המטבחים הציבוריים להוציא( את המטבחים םידליל) הגישו מרק תמורת תלוש מכרטיס-המזון. במרוצת-הזמן החל( בקיץ 1942) התחילו המטבחים שליד ה"רסורטים" להגיש מרק לפועלים בלי תלושים. מלבד המרק, שהוגש לכל עובדי ה"רסורטים" ולחלק מפקידי המשרדים, היו גם תוספות-מזון לפי ה"טאלונים". התוספות היו קבועות, תקופתיות או חד-פעמיות, תכולתן שונה וגם מחירן שונה. תוספות אלו ניתנו לסוגי-אוכלוסים שונים: מנהלי מוסדות ו"רסורטים", פועלים שעבודתם קשה במיוחד, ממושכת או עבודת-לילה, רופאים, רוקחים, שוטרים, כבאים, מובילי צואה, חולים ומחלימים יולדות ומיניקות וכן בעלי-פרוטקציה של היו"ר או של בעלי-השפעה אחרים בגיטו. התוספת לפי "טאלונים" ניתנה בחנויות מיוחדות, שכינו אותם "חנויות לדיאטה" או "חנויות ר". (יקסבוקמור). מ"הטאלונים" הקבועים נהנו כמה אלפי אנשים בגיטו: במאי 1942 כ- 1,500 איש, ביולי 1942 - כ- 5,000 איש. מזמן לזמן ניתנו גם תוספות למספר נרחב יותר של עובדים, למשל ירקות לעובדי "רסורטים" מסויימים. הונהגה גם שיטת שיפור-תזונה זמני לפועלים תשושים במיוחד, על ידי שליחתם לזמן-מה לעבודת "נופש" במאפיות, במטבחים הציבוריים, או בבית-החרושת לסוכריות, שבהם אפשר היה לאכול משהו בשעת העבודה.

סגור

השואה
התמותה בין יהודי לודז' עלתה בהתמדה. כבר במאי 1940 הגיעה התמותה ל- 2.69 פרומיל המספר( המוחלט - 433), בעוד שבאותו חודש ב- 1938 היתה תמותת יהודי לודז' 0.9 פרומיל בלבד. בתקופת-מאי-דצמבר 1940 היתה התמותה גדולה פי-שניים מאשר בחודשים הקודמים. במרוצת 1941 הוסיפה התמותה לעלות, והחל בינואר 1942 נסתמנה קפיצה גבוהה בוודאי( בשל הפטירות הרבות בין עקורים ממערב- הפוריא). בתשעה החודשים הראשונים של 1942 היתה התמותה גבוהה פי שניים וחצי משהיתה אשתקד, והגיעה לשיאה בקיץ 1942: 18- 20 פטירות לכל אלף תושבים לחודש. עד כדי כך, שבאוגוסט 1942 היה הכרח לקבור גם בשבתות, ולהשתמש במקום העגלות הרגילות, בפלאטפורמות המעמיסות 30 גופות בבת אחת. סיבות התמותה העיקריות בגיטו לודז' היו: מחלות לב, שחפת, תת-תזונה. בשחפת- מחלת העוני, הרעב והתנאים הסאניטריים הגרועים -מתו בתקופת קיומו של הגיטו כ- 11 אלף איש, היינו 9.3% של מספר האוכלוסים בממוצע. תת-התזונה "מחלת( "בערה) נתבטאה בנפיחות, אבדן הסיד בעצמות והצטמקות השרירים. מזמן לזמן פרצו בגיטו מגיפות טיפוס הבהרות, טיפוס הבטן, דיזנטריה. שכיחות בתנאי הגיטו היו גם. חוסר הוויטאמינים פלאגרה(, הנידפצ), קפיאות אפילו( תוומל) וכן התאבדויות רבות. במאבק עם מצב הבריאות האיום טרח היו"ר להרחיב את שרותי הבריאות, והדבר תבע מאמצים עצומים בשל הקשיים שערמו השלטונות הגרמניים, העדר מיבנים ותרופות, והעדר ריהוט ומיתקנים של בתי-חולים - כי כל אלה נגזלו על-ידי הגרמנים. לפני סגירת הגיטו פעלו מוסדות-רפואה אלה: 3 מרפאות, תחנה לעזרה ראשונה אולי(- םייתש). 3 מעבדות, 4 בתי-מרקחת היו( אלה בתי-מרקחת של יהודים שהחרימו הגרמנים, ואחר כך קנה אותם היו"ר מידיהם ב- 47 אלף קראמ), 2 בתי-חולים, 2 מוסדות לחולי-רוח. בשיא התפתחותו של שרות הבריאות (1941- 1942) היו בידי מחלקת הבריאות: 5 מרפאות, 2 תחנות עזרה-ראשונה, 5- 7 מעבדות, 4- 7 בתי-מרקחת, 5- 6 בתי-חולים, תחנה לאינסולין, תחנה לפיזיותראפיה, תחנה לנשים הרות, מרפאה לילדים, 2 מרפאות לטיפול בשחפת, תחנה לריפוי שיניים. מלבד אלה פעל טיפול-רפואי בבתי-הספר, במעונות לפליטים, במוסדות הסעד כגון מושבי-זקנים, בית-המחסה. בתי-היתומים. במאי 1940 פעלו בשרות הבריאות 94 רופאים, ובינואר 1943 - 144 רופאים. למחלקה הסאניטרית היו 3 בתי-מרחץ ו- 9 יחידות-חיטוי. היתה גם מחלקה וטרינארית בגיטו( היו סוסי-משא במספר לא רב, וזמן-מה- גם מספר תורפ). היו"ר הפעיל גם פעולת-נופש. בקיץ 1941 ניתנה חופשת- שבוע לפקידים המועסקים שנה לפחות. ב- 1942 הוחל ההסדר גם על פועלי החרושת. במקום החופשה אפשר היה לקבל מזון. בשנים 1941- 1942 הופעלו כמה בתי-נופש הקרויים "היים" (ןישיראמב), ותחילה הופנו לשם רק אישים בכירים ומנהלים. במרוצת הזמן נשלחו לשם גם פקידים ופועלים.

סגור

השואה
באוקטובר 1939 ביקש היו"ר מהשלטונות רשות לחדש את פעולתה של מערכת החינוך היהודי בלודז'. משניתנה הרשות (25.10.1939), הקים היו"ר מחלקת חינוך, ובעזרתה הפעיל בהדרגה את רוב בתי-הספר היהודיים בלודז', דתיים כחילוניים. במספר בתי-ספר נפתחו מטבחים, ב(- 1940 היה מספרם למעלה מ- 10). במרוצת הזמן הקיף מיפעל ההזנה מסוג זה את כל הנוער הלומד, שנהנה גם מעזרה רפואית מיוחדת ומהקצבת מלבושים. ב- 1940 נתקיימו בגיטו לודז' 45 בתי-ספר חילוניים ודתיים, וביניהם בית-ספר לחרשים-אילמים, בית-ספר למפגרים, בית-ספר ליד מוסד סגור לנוער עבריין, גימנסיה לבנים, גימנסיה לבנות ובית ספר תיכון מקצועי. בתכנית-הלימודים נכללו מקצועות היהדות, ושפת-ההוראה היתה יידיש. מערכת החינוך בגיטו פעלה שנתיים בלבד (40- 1939; 41- 1940). בסוף 1941 נפסקה ההוראה הסדירה, מפני שבנייני בתי-הספר נהפכו למעונות לאלפי העקורים שהגיעו לגיטו. בתקופת ה"אוטונומיה" התפתח יפה- לגבי התנאים בגיטו-הטיפול בילד, ובעיקר היתומים. מוסד מיוחד במינו היה ה"קולוניה" -גוש של בתי-יתומים-פנימיות במארישין, לבני 7- 15. בתקופות שונות היה מספר הילדים ב"קולוניה" 300- 1,500. נתקבלו שמה בעיקר יתומים ובני עניים, וכן ילדים חולניים, נכים, מחלימים. הילדים גרו ב"קולוניה" בקביעות, בפיקוח מורים וסגל עוזרים, קיבלו מזון ובגדים וכן טיפול רפואי. ליד ה"קולוניה" פעלו מרפאה, בית-חולים קטן למחלות קלות, בית-מרחץ, בית-מרקחת. במארישין נפתחו בתי-ספר אחדים, וילדי ה"קולוניה" למדו בהם. הם גם חונכו לעבודה בגינות ובחלקות חקלאיות. בשנים 1940- 1941 אורגנה בתקופת הקיץ והסתיו קייטנת- יום, בדרך כלל לבני 3- 5, אך ייתכן, כי היו גם קייטנות כאלה לתלמידי בתי-הספר ולנוער הגימנסיה. בקייטנת-יום שהו הילדים, במידת האפשר, בחוץ וקיבלו 3 ארוחות ביום. לרוב הילדים ניתנה הקייטנה חינם.

סגור

השואה
עד ראשית 1941 התגבשו חיי התרבות של הגיטו באיגודים החברתיים והפוליטיים. כזכור, הפעילו כמה מפלגות הציונים(, דנובה) מטבחים-מסעדות משלהן. במעונות אלה נערכו גם הרצאות על נושאים במדע פופולארי, ערבי-ספרות, זמרה, הופיעו מקהלות. במופעים אלה ביקרו מאות אנשים. פעיל מאוד היה בתחום זה הבונד: הוסיפה לפעול מקהלת ה"קולטור-ליגע" שנתקיימה בלודז' מזמן, והאיגוד של הבונד "יידישע קולטור-געזעלשאפט" הירבה לארגן ערבי-ספרות והרצאות. מרכז של חיי תרבות שימשו גם קיבוצי-ההכשרה במארישין. בני-הנוער המאורגן ערכו ערבי-ספרות ועצרות בתאריכי-מועד שונים בציונות. אוכלוסי הגיטו ביקרו ברצון במופעים אלה. בסוף 1940 או בראשית 1941, לאחר פתיחת בית-התרבות בבניין שברחוב קראווייצקה 3, התרכזו שם חיי התרבות של הגיטו. נערכו בו באורח סדיר קונצרטים, הופעות המקהלה "הזמיר", הצגות בידור, הצגות ילדים תלמידי( בתי-ספר או ילדי ה"קולוניה" ןישיראמב). התזמורת הסימפונית שקמה בגיטו נתנה בשנים 1940- 1941 10 קונצרטים סימפוניים בחודש. המנצחים היו ט. רידר, וכן ד. בייגלמן, מלחין של מוסיקה פופולארית, וכסולנים הופיעו, בין השאר, הכנרית ב. רוטשטט והזמר נ. שטיינמן. בתקופת הגירושים ב- 1942 ירד מספר הקונצרטים לאחד בשבוע. קבוצת במאים ושחקנים של ה"בימה הקטנה" מלפני המלחמה, פעלה בגיטו בכינוי "אוואנגארד", בהנהלת מ. פולאבר, והעלתה הצגות בידור שזכו להצלחה רבה. תכניותיהם, הקרויות "רוויות" כללו מערכונים, פזמונים, קריאה, פרקי-ריקוד, וכללו אלמנטים ליריים, הומוריסטיים, פרקי-הווי, וסאטירה על היחסים בגיטו. תוכנית אחת הוצגה פעמים רבות, ההצגות התקיימו בממוצע 2- 3 פעמים בשבוע. בין פועלי ה"רסורטים" הופצו כרטיסים בהנחה. בית-התרבות ערך גם תערוכות של הציירים: יצחק בראונר , יוסף קובנר, מאוריצי טרמבאץ' ישראל לייזרוביץ', ה. שיליס, פ. שווארץ. אמנים אלה ציירו גם את התפאורה להצגות. צוות האמנים המרוכזים סביב בית-התרבות נתעשר במידה ניכרת עם בואם של אמנים- מגורשים ממערב אירופה בסוף 1941: הפסנתרנים קורט בר וליאופולד בירקנפלד, הכנרים ויינבאום וקראפט, הציירים גוטמן וגולוב. בסוף 1941 נרשמו בבית-התרבות 60 מוסיקאים זמרים, שחקנים, רקדנים ובמאים ו- 10 ציירים. לאחר הגירוש ההמוני בספטמבר 1942 והפיכת הגיטו למחנה-עבודה, נתן היו"ר עבודה לאמנים במינהל או בייצור. פעולתם בבית-התרבות היתה עבודה נוספת. בגיטו היה קיים איגוד בלתי-רשמי של סופרים, המתרכזים סביב המשוררת מרים אולינובר. כמה מהם כבר פרסמו לפני המלחמה, אך צעירים רבים צעדו את צעדיהם הראשונים. בין הנודעים יותר יש להזכיר את שייביץ' שפיגל, זלקוביץ', וולמן, הופמן , יאנובסקי. אחדים מהם ערכו ערבי-ספרות משלהם. ממחברי הזכרונות והיומנים, שהיו רבים בגיטו ידועים עתה שמות אלה: שלמה פראנק, דוד שייראקוביאק , יעקב פוזננסקי- רשימותיהם נשמרו ופורסמו אחרי המלחמה. כמה סופרים ועיתונאים הגיעו לגיטו לודז' מפראג ומווינה, ביניהם ליאון דויטש, אוסקר רוזנפלד, אוסקר זינגר, ההיסטוריון ברנארד הייליג. חלק מחיבוריהם שנכתבו בגיטו נשמרו עד לאחר המלחמה. העיתונאי איצינגר אלתר( רונש) הוציא לאור במשך שלוש שנים כתב-עת עברי "המספר", בעל מוסף ספרותי "מן המיצר". מינהל הגיטו ועובדיו יזמו איסוף ועיבוד תעודות על תולדות יהודי לודז' בתקופת מלחמת העולם II-ה, והישגיהם רבי-ערך. בתחום זה פעל הארכיון, ליד מחלקת המירשם הענפה הכוללת( גם מחלקה לסטטיסטיקה ומחלקת תושיאה). עובדי הארכיון צברו חומר על כל תחומי החיים בגיטו, וכן עיבדו נושאים מיוחדים בצורת הרפורטאז' והמונוגראפיה. מינואר 1941 ועד יולי 1944 פרסם הארכיון כרוניקה יומית משוכפלת "ביולטין( קרוניקי צודז'נניי" בפולנית, ואחר כך "טאגסכרוניק" תינמרגב), המשמשת עד היום מקור ממדרגה ראשונה להכרת תולדותיהם של יהודי לודז' בימי הכיבוש הנאצי. אחדים מעובדי הארכיון-הסופרים יוסף זלקוביץ', ברנארד הייליג, אוסקר רוזנפלד, אוסקר זינגר- עסקו מלבד בעבודת-החובה שלהם גם בספרות ובכתיבת זכרונות. חלק ניכר של חומר הארכיון ועיבודיו, וכן של כתבי עובדיו, שרד לאחר המלחמה. בדפוס נתפרסמו עד עתה חלק של ה"כרוניקה" ורפורטאז'ים אחדים של המחברים שנמנו לעיל. בחסות הארכיון נוסד אוסף עצום של ספרי קודש וספרים במדעי היהדות. הספרים נאספו מירושתם של נפטרים ומגורשים. כן נוסד אוסף תעודות פרטיות שנשארו מופקרות. אוספים אלה לא שרדו לאחר המלחמה. בגיטו פעלו כמה ספריות-השאלה פרטיות. בגדולה שבהן - ספריית זוננברג -היו כ- 7,500 ספרים, ועל אף התשלום הגבוה שגבתה, היה מספר קוראיה כ- 4,000.

סגור

השואה
לאחר שהעלו הגרמנים באש את "אלטשטאטישע שול" נותרו בתחום הגיטו רק כמה בתי-כנסת קטנים, שהיו שייכים בעבר לחברות: תלמוד-תורה, נושאי-המיטה, גמילות- חסדים. בבית-הכנסת של התלמוד-תורה רוכזו בחלקם ספרי- התורה שניצלו מבתי-הכנסת השרופים בעיר. היו גם בגיטו 3 שטיבלך של חסידי קוז'יניץ ואלכסנדר. יהודים קיימו הרבה מניינים פרטיים. התפילה בציבור נאסרה למעשה בכל תקופת הכיבוש, להוציא את הימים הנוראים ב- 1940, כשהתירו השלטונות הגרמניים את התפילה בציבור בכל תחום הגיטו מסיבה שלא נתבררה. הם התירו גם ליהודים לשבות מעבודה בראש-השנה יום-הכיפורים ובסוכות. אך בשנים הבאות נאסרה התפילה בציבור, והיהודים התפללו בחשאי. מניינים רבים כונסו בבתים נטושים ברובע מארישין. החל ב- 1941 אילצו הגרמנים את היהודים לעבוד אפילו ביום-הכיפורים. השבת היתה יום-המנוחה הרשמי שקבע היו"ר בגיטו, אבל לעתים, בשל עבודות דחופות, ציוו הגרמנים לעבוד גם בשבת בבתי-החרושת. ב- 1943 ביטלו הגרמנים את מנוחת-השבת, וקבעו את היום הראשון כחופשי מעבודה. על פי רוב עלה בידי היו"ר להשיג מהשלטונות רשות לאפות מצות מקמח-המנות. כל הרוצה יכול היה לקנות מצות במקום לחם. אולם החרדים המהדרין העדיפו לאכול בפסח תפוחי-אדמה בלבד, שכן חששו שאין המצה כשרה. בתחום הגיטו פעלו כמה חברות של החרדים. "בני-חורב" המשיכו את חברת "חורב" מלפני המלחמה, שייסד ר' שמשון רפאל הירש. הם דאגו לקדושת-השבת בגיטו, לימדו ילדים לימודי קודש ועברית, הכינו למענם מופעים דתיים-תרבותיים בששי ושבת. חברת "פה קדוש" - בראשה עמד הדיין מלוטומיירסק, ר' מנדל לנצ'יצקי-טרחה למנוע אכילת טריפות. חברת "שומרי מזוזות" דאגה לאספקת מזוזות ולכשרותן. החברה מלפני המלחמה, "ואהבת לרעך כמוך" דאגה לתזונה נוספת לילדים כיד יכולתה רק( עד סוף 1940), דאגה ללינה לפליטים חסרי-בית ואירגנה שיעורי תורה. עד הגירוש בספטמבר 1942 נתקיים בגיטו ועד הרבנים ליד היודנראט, ובו כ- 15 רבנים. בראש הוועד עמד הדיין ר' יוסף פיינר משעת( צאתו לווארשה של הראב"ד ללודז' הרב טרייסטמן, בחורף 1940). הוועד נכלל במחלקת המירשם; בענייני אירוסין, גירושין, לידות ופטירות פעל הוועד בקשר אירגוני הדוק עם המחלקה לענייני אישות. הרבנים חברי-הוועד קיבלו שכר כשאר פקידי המינהל. היו"ר וראשי המינהל פרשו את חסותם על הרבנים ושאר אנשי-דת בגיטו, רשמו אותם באורח פיקטיבי כעובדי- מינהל או "רסורטיס", כדי להבטיח להם הכנסה כלשהי וזכות לתוספת-מזון, וכן חסות מפני גירוש.

סגור

השואה
בגיטו הוסיפו להתקיים האירגונים הפוליטיים והחברתיים מלפני המלחמה: המפלגות הציוניות, הבונד, הקומוניסטים, אירגוני הנוער, אירגון יוצאי הצבא ונכי המלחמה ועוד. המאמצים לקבוע קו-פעולה אחיד של המפלגות הפוליטיות, או ליצור גוש משותף בגיטו, לא נשאו פרי. רק המרכז והימין הציוני הקימו ועד-פועל משותף. חברי המפלגות היו מתכנסים בדירות פרטיות, או במטבחים ה"חברתיים" שהתקיימו עד אוגוסט 1941 ונתמכו על-ידי היו"ר שהקציב להם מיצרכים. מספרם של המטבחים האלה היה 9: 2 של הבונד, 2 של פועלי-ציון שמאל, 5 של הגוש הציוני. הם שימשו- כאמור - לא רק להזנת חברי-המפלגות, אלא גם כמרכזים לחיי חברה ותרבות. המפלגות הקימו נציגויות ב"רסורטים", שתפקידן היה לדאוג להעסקת חבריהם ולמצבם החומרי וכיוצא בזה. נציגויות אלה, שנקראו "משלחות הפועלים", פורקו בידי היו"ר כבר באוקטובר 1940, לאחר שהתנגשו עמו, אלא שהוסיפו להתקיים באורח לא-רשמי. אירגונים פוליטיים אחדים יזמו הפגנות נגד היו"ר, או השתתפו בהן סתיו( 1940 - אביב 1941). הפגינו חוגים שונים באוכלוסיה ומחו על הרעב, השכר הנמוך, האבטלה, החרמת הכלים למען ה"רסורטים" ועוד. האירגונים הפוליטיים, ובעיקר אירגוני השמאל יזמו שביתות ב"רוסרטים" (1941), או תמכו בהן, כדי לשפר את תנאי העבודה והקיום של הפועלים. בתקופה מאוחרת יותר (1943) לבשו השביתות צורה מיוחדת של "שביתות-המרק" -דהיינו הסירוב לאכול את הארוחות שניתנו ב"רסורטים". התנהלה גם תעמולה לחבל בייצור למען הגרמנים, בסיסמה "עבוד לאט" והיתה מלווה השחתת כלים ומיתקנים. היו גם הפגנות ושביתות זהירות לכבוד האחד במאי. פעילים במידה ניכרת באירגון השביתות היו בני-הנוער הקומוניסטי. היו אנשים בגיטו- בעיקר חברי האירגונים הפוליטיים -שהאזינו בחשאי לראדיו והפיצו את הידיעות בעל-פה או על גבי פתקים קצרים. פעמיים אסרו השוטרים הגרמנים מאזיני ראדיו (1941, 1944) ורצחו כמה מהם. אחד המאזינים, חיים וידאבסקי, שלח יד בנפשו. גם בני-הנוער החלוצי טרחו להמשיך את פעילותם מלפני המלחמה. לבקשת המפלגות הציוניות הסכים היו"ר לייסודן של קיבוצי ההכשרה ברובע מארישין; הם עסקו שם בחקלאות ובגננות. תחילה היו למעלה מעשרים קיבוצים, רובם בני-נוער של אירגונים ציוניים, כ- 950 חברים, אך היה גם קולקטיב אחד של נוער הבונד ואחד-של בנות- אגודת-ישראל. החסות האידיאולוגית על הקיבוצים היתה בידי המפלגות, אולם מבחינה מינהלית הם היו כפופים למחלקת החקלאות ולמינהל הרובע מארישין. חלק מיבולם של הקיבוצים ניתן לצרכי ה"קולוניה" במארישין, והשאר - לצריכתם. בשל הרעב בגיטו ביקשו גם בני-נוער בלתי- מפלגתיים להצטרף לקיבוצים. ואכן, בסתיו 1940 כבר היו במארישין עוד 12 קבוצות חקלאיות של בני-נוער בלתי- מפלגתיים. הקיבוצים הוותיקים התמרמרו על היו"ר על שהתיר את קיומן של הקבוצות החדשות. הם הגדירו אותן כ"פראיות" והאשימו באי-מוסריות, בהברחה וכיוצא בזה. הקיבוצים הוותיקים היו מאוגדים ב"וועד הקיבוצים", ואילו "הפראים" הקימו אירגון-גג משלהם ושמו "חזית דור בני- המדבר" או "החזית היהודית הצעירה". חברי הקיבוצים לא הסתפקו בעבודה החקלאית והשתדלו לעבוד כמחנכים ב"קולוניה", או בעבודת-כפיים ב"רסורטים", כדי להגדיל את הכנסות קיבוציהם. נוסף לכך היה מינהל הגיטו מגייס מספר מסויים של חברי הקיבוצים לעבודות חובה ציבוריות בגיטו. הקיבוצים ניהלו פעולות תרבות, כמקובל בקבוצות ההכשרה, אירגנו חגיגות ציוניות, ערבי ספרות ושירה עברית, שבהם השתתפו רבים מהגיטו. לקיבוצים לא ניתנו חיים ארוכים בתנאי הגיטו. באביב 1941, שנה לאחר ייסודם, פירק אותם היו"ר. יש סברות שונות על סיבת הפירוק. חברי הקבוצות הוותיקות טוענים, שהקבוצות החדשות - יצירי היו"ר-הפיצו דמורליזציה במארישין, ובגללן פורקו שאר הקבוצות. מקורות אחרים מספרים על התנהגות בלתי-מוסרית של חברי הקבוצות וגם על מחלוקת בין מינהל מארישין לבין הקיבוצים השתמטות( החברים מעבודות-החובה הציבוריות, חיכוכים בין השוטרים היהודים לבין המיליציה של הקיבוצים, הברחה, גניבת יבול ועצים, פירוק ללא-רשות של גדרות ובנייני-עץ להסקה וכיוצא באלה םישעמ). לאחר חיסול הקיבוצים המשיכו אירגוני הנוער החלוצי לקיים בגיטו את פעולתם בתחום האירגון וההשתלמות, אלא שבממדים מוגבלים יותר. עמדתן של המפלגות כלפי היודנראט ופעולתו היתה שלילית ביסודה. על השתתפות המפלגות בהפגנות ובשביתות דובר לעיל. נוסף לכך, בנסיבות שונות תבעו המפלגות מהיו"ר להגדיל את מנת-המזון, להפחית את מכסת-הייצור שהטילו הגרמנים, לשפר את תנאי-העבודה, לקבל לעבודה את חברי המפלגות, לבטל את המשטרה היהודית וכיוצא באלה. אך שום מפלגה לא הציגה תכנית אלטרנטיבית כוללת כנגד תכניתו של היו"ר. היו"ר מצידו נפגש לא אחת עם נציגי האירגונים הפוליטיים לשם קביעת עמדה משותפת בשאלות היסוד של הגיטו. ידוע, כי על אף אהדתו לציונות ראה היו"ר במנהיגים ובפעילים של כל המפלגות, אף בקומוניסטים. את פעילי החברה, אנשים בעלי-ערך, ושמר עליהם מגירוש בתקופות( הגירוש מסרו המפלגות ליו"ר את רשימות ןהיליעפ). עונשים כגון סילוק מהעבודה או מאסר נקט היו"ר רק לגבי מארגניהן של הפגנות, שביתות ומהומות רציניות יותר, שעלולות היו להפר את הסדר בגיטו ולהביא להתערבות השלטונות הגרמניים. קיומם של האירגונים הפוליטיים, פעולתם ושמות מנהיגיהם ופעיליהם היו סוד גלוי בגיטו. ברור, כי גם השלטונות הגרמניים בלודז' ידעו על כך, אלא שלא עשו דבר לחיסולם מלבד( הלחימה בהאזנה וידארל); כנראה, לא ראו בתופעה זו גורם מסוכן לאינטרסים שלהם. בתקופת אירגון הגיטו התחילו לקום באורח ספונטני ועדי-בית או( ועדי גושי םיתב), שנבחרו על ידי הדיירים בעיקר לשם מילוי תפקידם של בעליהם לשעבר. ב- 26.3.1940 הורה היו"ר לבחור ועדים בכל הבתים. הוועדים גבו תשלום מהדיירים ושילמו את הוצאות הניקיון, סילוק האשפה, תיקונים, שכר-החצרנים. לאחר סגירת הגיטו השתתפו - כאמור - הוועדים בחלוקת מנות-המזון, ובקיץ 1940 התחילו לפתוח מטבחי-בית. המוסדות האלה לא האריכו ימים בתנאי הגיטו. קופתם היתה דלה. מסי הדיירים לא שולמו בשל התרוששות האוכלוסים, העדר רצון טוב וחוסר- האפשרות לאכוף את התשלום. על כן נבצר מן הגורם החברתי הזה לעשות את מלאכתו כהלכה. גם מטבחי-הבית לא פעלו כראוי בגלל מחסור בכסף, במיצרכים ובמיתקנים. אל משרד-הביקורת של הגיטו זרמו מאות תלונות של תושבים על ניהול-המשק הלקוי של ועדי-הבית, על מעילתם בכסף, ובעיקר על שהם גונבים מיצרכים במטבח או בחלוקת מנות המזון לדיירים. על כן ראה היו"ר צורך להעביר את תפקידי ועד-הבית למנגנון המינהל. בשלהי 1940 התחיל היו"ר להגביל בהדרגה את תחום פעולתם של ועדי-הבית. החצרנים ומנקי-הארובות נעשו עובדי-קהילה, ומינהל הגיטו קיבל לידיו את סילוק האשפה והצואה ואת השמירה על הניקיון בבתים. לבסוף, כשהונהג קיצוב מוחלט של המזון (1.1.1941), ניטלו גם חלוקת המזון וניהול המטבחים סופית מידי הוועדים. במוסדות רבים בחרו העובדים בעצמם בוועדים שונים לטיפול במחלות, בהלוואות, בענייני עזרה-הדדית. לרשות ועדים אלה עמדו אמצעים דלים: תרומות של העובדים וכמות מזון דלה מתרומות העובדים למשל(, כל עובד תרם תפוח-אדמה אחד, או כף אחת של המרק שניתן במקום- הדובעה). לעתים קיבלו ועדים אלה, בהסכמת ההנהלה, חלק מיבולן של חלקות הגינה שברשות המוסד. מנהלי ה"רסורטים" והמשרדים הקציבו גם לוועדים חלק קטן של ה"טאלונים" למזון שברשותם, ולעתים גם קצת כסף. לא אחת קיבלו קופות אלו תרומה מהיו"ר. הוועדים הפעילו קשרים והשפעה כדי להשיג למען חבריהם התשושים ביותר סידור-עבודה-זמני במאפיות, במטבחים ציבוריים ובמקומות-אספקה אחרים, שבהם זכו לתזונה נוספת. בדרך זו השיגו גם תרופות לחברים חולים. גם המפלגות הפוליטיות עסקו בעזרה-הדדית: מלבד המטבחים שנזכרו לעיל, הקימו גם ב"רסורטים" ובמשרדים ועדים וקופות לחבריהם.

סגור

השואה
שילוח למחנות-העבודה שילוחם של יהודי לודז' למחנות-העבודה התחיל בדצמבר 1940. הם נשלחו בעיקר למחנות בסביבת פוזנאן, לסלילת קטע האוטוסטראדה מפוזנאן לפראנקפורט דאודר. בדצמבר 1940 נשלחו לשם מהגיטו 638 גברים. ב- 1941 עלה מספר המשולחים במידה ניכרת: באפריל ל- 1,040, במאי- ל- 1,051 ובנובמבר ל- 1,130 במשלוח אחרון זה נכללו בעיקר עקורים ממערב-אירופה, שהובאו לגיטו זה- עתה. תחילה הורכבו המשלוחים בעיקר ממתנדבים דלת(- םעה). ועדות הרופאים הגרמנים בררו את המתייצבים ודחו אחוז ניכר מהם בשל מצב גופני ירוד או גיל. במרוצת הזמן נמוגו האשליות כי במחנות התנאים טובים מתנאי-הגיטו, שכן התחילו להגיע ידיעות על הזוועות במחנות. כן שבו משם רק מעטים, ומצבם היה מחריד. הגסטאפו לא הרשו להם לחזור לבתיהם וציוו לכלוא אותם בבית-הסוהר של הגיטו, ורק במקרים מעטים התירו ליו"ר "לכלול בתהליך הייצור בגיטו" בעלי-מזל יחידים. כן הורשה היו"ר לאשפז בבתי-החולים בגיטו רק את החולים הקשים מבין השבים. רוב שבי המחנות שוב נשלחו על ידי הגרמנים למחנות, היישר מבית-הסוהר. לא ייפלא איפוא, כי במרוצת הזמן חדלו היהודים להיענות לקריאת השלטונות לנסוע למחנות. מעתה נאלץ היו"ר לגייס בדרך הכפייה את מכסת הגברים הנדרשת על ידי הגרמנים. שולחו האסירים: שבי המחנות, אסירים שנדונו על ידי בית המשפט של הגיטו וכן אנשים שנכלאו על ידי הגסטאפו או הקריפו. ב- 1942, כשגאתה השמדת היהודים בכל ורטגאו, זרמו לגיטו לודז' שרידי היהודים שהגרמנים השאירו אותם בחיים תוך סלקציות. אז המשלוחים מגיטו לודז' למחנות העבודה הורכבו בעיקר מאנשים חדשים אלה. כשחסרו אנשים למכסות שנקבעו על ידי הגרמנים, נלקחו אל המשלוחים אנשים בודדים, עבריינים לשעבר, חשוכי-המרפא שבבתי-החולים, וכשכל אלה לא הספיקו למלא את המכסה, ערכו השוטרים היהודים מצוד בבתים וברחובות. אגב, שבי מחנות העבודה שימשו למילוי המכסות גם בימי הגירוש ההמוני מגיטו לודז' למחנה ההשמדה, ובכמה שילוחים להשמדה של חולים מאושפזים, שנערכו על ידי הנאצים. משפחותיהם של המשולחים למחנות העבודה נשארו בגיטו ללא מפרנס, הגדילו את מספר העניים ונזקקי סעד. היו"ר שילם להם קיצבה קבועה קטנה. השילוח להשמדה. הכנסת עקורים לגיטו הנאצים, שהתאמנו ב"אותנסיה" המתת( חשוכי-המרפא חורה-ילוחו) עוד לפני המלחמה בתחומה של גרמניה, הפעילו אותה ככובשים גם בשטחי פולין, ובין השאר גם בלודז' במארס 1940 שילחו הגרמנים להשמדה את כל המאושפזים במוסד הפולני לחולי-נפש בקוחאנובקה שליד לודז' ובמוסדות היהודיים מסוג זה ברחוב וסולה 17 בתחום( וטיגה) ובהלנוב שליד לודז'. כפי הנראה, רצחו הנאצים באותו זמן גם את החולים קשה בבית-החולים היהודי ע"ש פוזננסקי. מספר הנרצחים באקציה זו הגיע לכמה מאות; הם הוסעו במשאיות ליערות זגייז' ונורו. אקציה דומה נערכה בסוף יולי 1941: ב- 27.7.1941 הוציאו הנאצים להשמדה 55 חולי-הרוח מבית- החולים בווסולה 17. באקציה ההמונית לחיסול חולים בתקופת ה"שפרה" בספטמבר 1942, ידובר בפירוט להלן. כעבור שנה- 1.9.1943- 31.8- הוציאו הנאצים מבית- החולים למחלות-מידבקות שבגיטו, ברחוב דוורסקה, 39 שחפנים חשוכי-מרפא, ושילחום להשמדה. בדצמבר 1941 נצטווה היו"ר על ידי השלטונות לספק להם 20 אלף איש, לשם גירושם מהגיטו. הם לא הודיעו ליו"ר, כי האנשים נשלחים למוות. לאחר שתדלנותו של היו"ר הסכימו השלטונות להסתפק ב- 10 אלפים איש, אך לא עמדו בדיבורם. ב- 16.1.1942 התחיל שילוחם ההמוני של יהודי הגיטו. שלב הגירוש הראשון נמשך עד 29.1.1942 והקיף 10,003 יהודים. הגירוש נתחדש בפברואר, נמשך מ- 22 בו עד 2.4.1942 והקיף 3,074 איש. לשם סיווג האנשים לגירוש מינה היו"ר - בעצה אחת עם אישים בכירים בגיטו ועדת-גירוש, שנקראה גם "ועדת-החמישה", וחבריה מנהל מחלקת המירשם, שהוא גם מנהל מחלקת עקורים המובאים לגיטו, מפקד המשטרה היהודית, ראש מחלקת החקירות של המשטרה יו"ר בית-המשפט, מנהל המחלקה לעונשים-מינהליים ומנהל בית-הסוהר. הוועדה קבעה את המיועדים לגירוש, ושמעה את הערעורים. נקבעו לגירוש בעיקר אנשים שנענשו בגיטו על עבירות ופשעים, וכן משפחותיהם, ונתמכי סעד. לא גורשו חולים אנושים שבביתם, ועל כך היתה מחליטה ועדת-רופאים יהודית שנתמנתה במיוחד. לא גורשו גם כן מאושפזי בתי-החולים, ילדים מה"קולוניה" יושבי מושב-זקנים, עסקנים פוליטיים וחברתיים וכן רבנים. באופן רשמי לא אסרו השלטונות על המגורשים לקחת עמם מיטען, אך רבים היו המקרים של לקיחת המיטען מידי המגורשים לפני הטענתם לקרונות. תחנות-איסוף למגורשים נקבעו בבית-הסוהר של הגיטו, וכן במארישין, ליד שלוחת הרכבת ראדוגושץ', משם יצאו רכבות-המגורשים. הנקבעים לגירוש שלא התייצבו בתחנות-האיסוף, הובאו בידי השוטרים היהודים. בגיטו לודז' אז עוד לא ידע איש כי משלוחים אלה יוצאים למחנה-ההשמדה בחלמנו. זולת גלי-גירוש אלה של יהודי גיטו לודז' במחצית הראשונה 1942, שולחו להשמדה גם עקורים אשר למעשה שימש להם גיטו לודז' תחנת-איסוף לפני שנרצחו. באוקטובר-נובמבר 1941 שיכנו הנאצים בגוש בתים נפרד בגיטו כ- 5,000 צוענים. הגוש הוקף גדר-תיל, וכך נוצר מחנה-ריכוז מיוחד במינו. אומללים אלה היו גוועים שם בהמונם ברעב ובטיפוס, שכן היו התנאים במחנה איומים, אף גרועים מאלה שבגיטו. בימים הראשונים לינואר 1942 שולחו הצוענים שנשארו בחיים למחנה ההשמדה בחלמנו. בין אוקטובר לנובמבר 1941 הובאו לגיטו כ- 20 אלף יהודים מגרמניה ברלין(, האמבורג, פראנקפורט דמיין, דיסלדורף, קלן, אמדן ןהיתוביבסו), וכן מלוקסמבורג, וינה ופראג. העקורים האלה היו רובם קשישים (53.5% היו בני 50 הלעמו), ורבים בהם החולים והתשושים. עוד לפני בוא המשלוחים ללודז', או מיד עם בואם, הופרדו הצעירים והבריאים יותר ושולחו למחנות-העבודה. העקורים נקלעו לתנאים איומים. הם שוכנו במעונות משותפים בבנייני בתי-הספר, ללא הסקה ושרותים, כשלכל איש אך 45 סמ"ר לשכיבה. מיעוטם בלבד מצאו עבודה בגיטו ויכלו לעזוב את ה"קולקטיבים". השאר גוועו בקצב מהיר ברעב ובמחלה. בששת חודשי שהייתם בגיטו מתו למעלה משלושת אלפים מהם, היינו תמותה של 16%, ואילו התמותה באוכלוסיה היהודית בכללה בתקופה זו עמדה על 8.4%, ביחס למספר האוכלוסים ב- 1.10.1941. במחצית הראשונה למאי 1942 שילחו הגרמנים כ- 10,500 מעקורים אלה להשמדה בחלמנו. גם במקרה זה פעלה ועדת-גירוש באותו הרכב ובעלת אותן סמכויות עצמן, כמו בעת גל הגירושים הקודם. בדרך כלל לא גורשו מבין העקורים בעלי עבודה קבועה, וכן חולים אנושים , יושבי בית-זקנים, בעלי אות הצטיינות גרמני ממלחמת העולם I-ה, וקבוצת תורגמנים רב-לשוניים לפי( פקודת ופאטסגה). לאחר גירוש זה נשארו בגיטו כ- 4,000 עקורים ממערב-אירופה. בעת ובעונה אחת - בין דצמבר 1941 לבין אוגוסט 1942 - נמשכה השמדת היהודים בכל ורטגאו. בחיסול הגיטאות בערי השדה נהגו הנאצים לעשות סלקציה, והשאירו בחיים חלק מהיהודים - המסוגלים לעבודת-כפיים ובעלי-מלאכה מומחים. אלה נשלחו לגיטו לודז' היחיד( שנותר בכל ואגטרו) ככוח-עבודה. עוד לפני כן, בקיץ 1941 תכננו הגרמנים לרכז את כל יהודי ורטגאו בגיטו זה. כוונתם היתה להפוך את גיטו לודז' לגיטו מרכזי ענקי, ל"מחנה-המוני" ל- 300 אלף יהודים. הכוונה ליהודים בריאים בלבד, ואילו החולים יישארו במקומותיהם , "יופרדו" מסביבתם, ובוודאי בביטוי זה התכוונו הנאצים אז כבר להשמדתם. אולם תכנית הגיטו המרכזי לא הוגשמה בצורתה זו. לגיטו לודז' הובאו בספטמבר- אוקטובר 1941 3,100 יהודים בלבד מוולוצלאווק והסביבה, והרכב העקורים לא הלם כלל את התכנית הנ"ל: הרוב נשים וילדים, שכן הגברים המסוגלים לעבוד כבר שולחו קודם לכן למחנות העבודה. הד לתכנית של הגיטו המרכזי בלודז' היה הבאת יהודים מסוגלים לעבודה במאי-ספטמבר 1942 מגיטאות שחוסלו בערי-השדה. בתקופה זו נכנסו לגיטו לודז' כ- 15,500 יהודים משם. אמנם, כאמור, חלק ניכר מהם נשלחו למחנות-העבודה היישר ממעונותיהם המשותפים בגיטו לודז' השלב האחרון בהשמדה, שהקיפה ב- 1942 את כל וארטגאו וגם את גיטו לודז', היה הגירוש-מהגיטו בספטמבר 1942, הנודע בכינויו "שפרה" (רצוע). ב- 2.9.1942- 1 הקיפו במפתיע השוטרים הגרמנים את כל חמשת בתי-החולים בגיטו, ואת הפרוונטוריום לילדים במארישין, והוציאו את כל החולים. כן הוצאו כל האסירים מבית-הסוהר של הגיטו. על השוטרים היהודים הוטל לחסום את הרחובות ולהקיף את הבניינים שבהם נערכה האקציה. התרחשו מחזות אימים; חולים ניסו להמלט. מכיוון שחסרו לגרמנים 200 איש למיכסה, מפני שחולים רבים הצליחו להסתתר, הוציאו מבתיהם כמספר זה בעלי-הפניה לבית-החולים. ב- 4.9 הודיע היו"ר בנאום אל תושבי הגיטו, כי השלטונות תבעו את הגירוש מלודז' של 20 אלף יהודים, למטה מבני 10 ולמעלה מבני 65. בימים 5.9.1942- 4 עבדה ועדת-גירוש יהודית, כמעט באותו הרכב שפעל בגירושים הקודמים, בהרכבת רשימת תושבי הגיטו בעלי הגיל הנזכר, לפי הנתונים של משרד-הרישום. הגרמנים הכריזו על עוצר בגיטו בימים 12.9.1942- 5, לשם ביצוע של הגירוש. ואכן, על סמך רשימות אלו התחילו שוטרים יהודים ב- 5.9 לאסור את האנשים ולהביאם לתחנות-האיסוף. אבל כבר ב- 7.9 לקחו השוטרים הגרמנים את האקציה לידיהם, כדי להחיש אותה. נחסמו בזה אחר זה הרחובות, הבתים הוקפו, כל הדיירים נצטוו לרדת לחצר, ושם סקרו השוטרים הגרמנים את האנשים. לא עיינו ברשימות כלל וסיווגו לשילוח ילדים, זקנים ותשושים - על סמך המראה בלבד. קבוצות מיועדים לגירוש רוכזו בתחנות-האיסוף, ומשם הוצאו מהגיטו במשאיות. המשאיות חזרו ריקות כעבור שעה. שרות-העזר בגירוש היה בידי השוטרים היהודים, הכבאים והקרויים "הגווארדיה הלבנה" - העגלונים והסבלים של מחלקת האספקה. לאנשים אלה הבטיחו הגרמנים את שחרור משפחותיהם מהגירוש. הם נשאו את החלושים והחולים אל העגלות והסיעו אותם לתחנות-האיסוף. בשעת האקציה נראו מחזות קורעי-לב: השוטרים הגרמנים הרגו בו במקום את התשושים, שלא היה בכוחם לעמוד בחצר לסלקציה, וכן ירו בבורחים. פועלי ה"רסורטים" ביקשו הצלה על ידי פנייה למנהל הכללי של ה"רסורטים", אהרן יעקובוביץ'. אכן, בהשתדלותו לפני הגרמיים למען העובדים ניצלו חלק מהאנשים מהגירוש. כ- 1,500 בני משפחותיהם של השוטרים היהודים, הכבאים ו"הגווארדיה הלבנה", וכן בעלי פרוטקציה מיוחדת, שוכנו בבנייני בתי-החולים שנתרוקנו וכן ניצלו מפני הגירוש. בימי ה"שפרה" גירשו הגרמנים כ- 16 אלף מתושבי הגיטו למחנה ההשמדה בחלמנו. מכיוון שעתה רוכזו בגיטו לודז' שרידי היהודים מכל ורטגאו, הפך להיות המינהל הגרמני של הגיטו, ה-ג.פ. לבעל כל הרכוש היהודי שנותר בגיטאות המחוסלים. השלטונות המקומיים נצטוו לדווח לג.פ. על כל רכוש זה, או להעבירו לידיהם. שוטרים יהודים מגיטו לודז' נשלחו בקיץ ובסתיו 1942 אל גיטאות שחוסלו בערי-השדה, לעמוד בראש צוותי- יהודים, שהושארו שם בחיים לשם איסוף הרכוש הזה ומיונו. הגירושים הגדולים של 1942 קבעו במידה רבה את תנאי חייה של אוכלוסיית הגיטו הפוחתת. נעשו מאמצים קדחתניים למצוא עיסוק רשמי, ומוטב- בייצור, והתחיל מרוץ אחר כרטיסי-העבודה המגינים מפני גירוש. גדל מאוד מספר הצעירים והילדים העובדים, מה גם שבתי-הספר בגיטו נסגרו ונהפכו למעונות עקורים שהובאו. ידוע רק על 5 בתי-ספר יסודיים, שפעלו במארישין ברבע הראשון של 1942, ובהם למדו ילדי ה"קולוניה". ועדת-ההסבה ליד מחלקת החינוך עלתה בחשיבותה, שכן תיווכה בהעסקת בני-הנוער בגיטו. באפריל 1942 הועסקו כל הילדים מבני 13 ומעלה שלא עבדו עד עתה, כדי להצילם מהגירוש שהמשכו היה צפוי. במאי וביוני הועסקו אפילו ילדים בני 9 ו- 10. עתה התחילו לארגן ליד ה"רסורטים" שיעורי- השתלמות לנוער העובד, ששימשו גרעין לקורסים מקצועיים ממין זה בשנים הבאות. בקשר להבאת העקורים היהודים ממערב אירופה ולגירושים ההמוניים נצטמצמה גם ה"קולוניה" של הילדים במארישין. חלק מבנייניה הוסבו למעונות לעקורים אלה, וילדים רבים שבו לגיטו, אל הוריהם; חלקם גורשו יחד עמם. באפריל 1942 הודיע היו"ר על חידוש ה"קולוניה", אלא שאופיה ישתנה: היא תשמש פנימייה לילדי הורים עובדים. אולם ה"קולוניה" בצורתה זו לא האריכה ימים - היא חוסלה בימי ה"שפרה". עם גירוש אחרון זה חוסלו כל שרידי החינוך הכללי בגיטו.

סגור

השואה
במחצית ספטמבר 1942 היה גיטו לודז' על כ- 90 אלף היהודים שבו הישוב היהודי היחיד בוורטגאו, מלבד מחנות- העבודה של היהודים, הפזורים בתחום הזה. בימי שיא ההשמדה ההמונית של היהודים בפולין הכבושה, בקיץ ובסתיו 1942, ניצל הישוב היהודי בלודז' מחיסול. הוא ניצל כנראה בזכות ייצורו, שהיה גורם ממשי במשק הגרמני. גיטו לודז' הפך להיות ספק זול להפליא של מוצרים מוגמרים ומוגמרים-למחצה למוסדות ופירמות בתחום גרמניה. רבים, שמשכו מהם רווחים עצומים, ועל כן היו מעוניינים בקיומו. בחלקם הניכר היו מוצרי הגיטו מיועדים לצבא הגרמני. גם השלטונות הראשיים של ורטגאו והעירוניים של לודז' ראו בעבודת הגיטו מקור לרווחים גדולים לעצמם. ערך תוצרתו של הגיטו עלה בעיקר על רקע ההרעה במצבו המשקי והצבאי של הרייך החל באביב 1942. על עליית- ערך זו מעיד המשא-ומתן על השליטה בגיטו בין השלטונות הנאציים, שהתחיל במחצית השנייה של 1943. מיפעל האס-אס "אוסטי" (ירטסודניא-טסוא), המנצל כוח-עבודה יהודי במחנות והגוזל את הרכוש היהודי בקנה- מידה גדול בשטח הגנראלגוברנמנט, ביקש להעביר שמה את ה"רסורטים" ואת כוח-העבודה של הגיטו, ולהפכם למחנה-ריכוז ענקי. עם כשלונות צבא-גרמניה בחזית המזרח הותוותה ב- 1944 תכנית הפוכה: להעביר את המכונות ואת האסירים מהמחנות בגנראלגוברנמנט אל גיטו לודז'. שתי התכניות לא מומשו; בפברואר 1944 הגיע לגיטו לודז' משלוח מכונות מהמחנה בפוניאטובה בלבד. החל בספטמבר 1942, משגירשו הנאצים מהגיטו את היהודים "הלא-פרודוקטיביים", היה הגיטו למעשה למחנה- עבודה. כמעט כל מערכת המכונות מהגיטאות שחוסלו בוורטגאו הובאה לגיטו לודז', וכן כל היהודים המסוגלים לעבודת-כפיים או בעלי-מלאכה מומחים, שרידי הסלקציות. כל תושבי הגיטו, הם וילדיהם בני ה- 8- 9 שהצליחו להינצל שוריגהמ) עבדו באורח רשמי. עלתה בהרבה התעסוקה ביחס למספר התושבים, כמומחש בטבלה זו: כלל מספר מספר תושבי הגיטו מיפעלי המועסקים- התאריך בקירוב הייצור הפקידים יהפועלים ספטמבר 1940 158,000 17 ? דצמבר 1940 155,000 36 ? יולי 1941 145,000 45 40,000 בקירוב יולי 1942 102,000 74 68,896 אוגוסט 1942 101,000 91 77,982 ינואר 1943 87,000 96 78,946 אוגוסט 1943 85,000 119 ? דצמבר 1943 83,000 95 74,131 עם עליית תעסוקתם של היהודים בייצור, פחת במידה ניכרת מספר המשולחים אל מחנות-העבודה. בספטמבר- דצמבר 1942 שולחו למחנות 240 איש בלבד, ב- 1943 - 126 איש לחודש בממוצע, ב- 1944 - משלוחים לא גדולים, ורק בפברואר-מארס 1944 - משלוח חד-פעמי גדול (1,700 םירבג), שנדרש על ידי השלטונות למען מחנה-העבודה בסקארז'יסקו- קאמייננה (טנמנרבוגלארנגב). הפיכת הגיטו למחנה-עבודה למעשה גררה פיקוח מחמיר של השלטונות הנאציים על הגיטו, בראש-ובראשונה בתחום הייצור. בוטלה כל יוזמה של המינהל היהודי. רק השלטונות קבעו את סוג הייצור ואת היקפו. הגרמנים התחילו להתערב אף בתחומי-חיים, שעד עתה לא התערבו בהם, לגיטו אבדה "האוטונומיה" שלו, וליו"ר- חלק רב של חופש פעולתו היחסי. בתנאים החדשים עלתה לאין ערוך חשיבותו של המנהל הכללי של ה"רסורטים", אהרן יעקובוביץ'. מוסד חשוב היה עתה גם המחלקה המיוחדת בגיטו-הסקציה במשטרה היהודית המיועדת להחרמת הרכוש ולמאבק בגניבות ובמעילות. עתה הסמיכה הג.פ. את המוסד הזה לפקח על כל מנגנון האספקה ולטפל בכל מוסדות הגיטו. ראש מחלקה זו, דוד גרטלר ולאחר( העלמו המסתורי מהגיטו- מארק רגילק), ואהרן יעקובוביץ' היו זכאים, כמו היו"ר בעצמו, לחלק "טאלונים" אישיים למזון, ובכלל נעשו אישים שווי-ערך ליו"ר. עם הפרודוקטיביזציה של הגיטו צומצם המנגנון המינהלי שלו, וחלק מהצמצומים עשה ביבוב אישית. הוא חיסל כמה וכמה משרדים, ובאחרים צמצם את מספר העובדים. כך חוסלה מחלקת הסעד, ונסגרו מוסדות הסעד כבתי-זקנים, בתי-יתומים וכיוצא באלה, שכן גורשו שוכניהם, ואלה מהם שנותרו בגיטו בחשאי, לא היו זכאים למעשה להתקיים. לאחר ה"שפרה" נשארו בגיטו ללא-טיפול כ- 1,500 ילדים קטנים שניצלו מהגירוש, אך נשארו ללא הורים. היו"ר יזם פעולת-אימוץ של ילדים אלה, והמשפחות המאמצות זכו לתוספת מזון ולהטבות אחרות. למען בני-הנוער בני( 12- 17) בודדים ועובדים הוקמו פנימיות בפיקוח מחנכים. בני- הנוער העובדים הבוגרים בני( 16- 18) כונסו בקולקטיבים עצמאיים קטנים. חדלה להתקיים מחלקת החינוך ואת מקומה נטלה ועדת-ההסבה. צורת-ההוראה היחידה לאחר ה"שפרה" היו קורסים מקצועיים לידה"רסורטים", ומשך הלימודים כמה חודשים. החניכים עבדו פחות שעות בסדנות, למדו מקצוע, יידיש, מתימטיקה, קיבלו שכר מלא ואת המרק המגיע לעובדים. לשם טיפול בבני 2- 9 ששני הוריהם עובדים הוקמו ליד ה"רסורטים" מועדוני-יום בפיקוח מחנכים, ושם גם למדו לימודי יסוד במאי( 1943 היו 17 מועדונים הלאכ). היו"ר ייסד בית-נופש מיוחד ומטבח "לחיזוק" להזנה( תפסונ) למען הילדים העובדים. מיד לאחר ה"שפרה" חיסלו הגרמנים את ועד הרבנים. מעתה ערך קידושין בטקס מקוצר היו"ר בעצמו. צומצמה בהרבה מחלקת הבריאות ומיפעליה, בעיקר בתי החולים, שחוליהם הושמדו ב"שפרה". מיבצעי צמצום נוספים של משרדים ועובדים נעשו עוד פעמיים: באביב 1943 ובאביב 1944. במארס 1944 ביטל ביבוב אישית את מחלקת העבודה, מחלקת כרטיסי-המזון ומחלקת הדיור, והתכוון להקים משרידיהם מרכז מינהלי אחד. לאחר חיסול זה של המוסדות בידי הג.פ. התרחשה תופעה מעניינת: על אף חיסולם, הוסיפו כמה וכמה מוסדות להתקיים, או שהוקמו מחדש על ידי היו"ר כעבור זמן מה בשמות חדשים ובמענים אחרים. כך נתחדשו בהיקף נרחב מחלקת הבריאות ומיפעליה, אף על פי שאינה רשומה כלל בסכימה של מיבנה-מינהל-הגיטו בקיץ 1943 סכימה( שנועדה תונוטלשל), לא המחלקה ולא מיפעליה, ורשומה רק המחלקה הסאניטרית ליד המשרד המרכזי של ה"רסורטים". הסוואה מסוג זה היתה גם סילוק השלטים מחנויות "הדיאטה". כוונת היו"ר היתה, כנראה, שלא לנקר עיניהם של נציגי השלטונות הנאציים, שהיו מרבים לבקר בגיטו בשנים 1943- 1944, בקשר למשא-ומתן על העברת מרכז-ייצור חשוב זה לרשות חברת אס-אס "אוסטי". בתקופת "מחנה-העבודה" אוקטובר( 2491-יולי 1944), ובעיקר בשנת 1943, נשתפרו במידת-מה תנאי-החיים של 90 אלף היהודים שנשארו בו, על אף העבודה הקשה והמתישה החל( בפברואר 1943 הנהיגו הגרמנים יום-עבודה של 10 שעות- 60 שעות לשבוע - והיום הראשון נקבע החונמ-םויכ). נשתפרה מעט התזונה, ואספקת-המזון נעשתה קבועה יותר. עם שיפור האספקה עלה ל- 42 מספר מטבחי- ה"רסורטים". זמן-מה פעלו גם "מטבחי-החיזוק" (2- 4) למבוגרים, ושרתו 28 אלף עובדים שנהנו( מהם במחזורים של 14 םוי), וכן "מטבח-חיזוק" אחד ל- 12 אלף ילדים עובדים. על אף חיסולם של רוב המטבחים הציבוריים מסוג אחר, הוסיף להתקיים המטבח ל"אינטליגנציה". במועדוני-יום הנזכרים לעיל זכו להזנה נוספת כ- 4 אלפים ילדים. גם תנאי-הדיור נשתפרו מעט עם גירוש חלק ניכר של האוכלוסים. מן הראוי לציין, שנותרו בחיים רק החסונים ביותר, שכן החלשים והתשושים גוועו בשנים הראשונות לגיטו, ו- 60 אלף "לא-עובדים" ילדים, זקנים וחולים גורשו. אין תימה איפוא, כי לאחר ה"שפרה" ירדה התמותה במידה נכרת, ועמדה באוקטובר 1942 על 4.5 פרומיל, בהשוואה ל- 17.3 פרומיל באוגוסט 1942.

סגור

השואה
גירוש מודרג של אוכלוסי הגיטו התחיל ביוני 1944, עם ההרעה במצב הצבאי של הרייך. ב- 15.6.1944, כשהיו בגיטו למעלה מ- 76 אלף יהודים, דרשו השלטונות הגרמניים מהיו"ר לספק כל שבוע 3,000 איש לגירוש, החל ב- 21.6. היו"ר קרא לתושבים להתייצב מרצונם, ומנהלי ה"רסורטים" נצטוו להכין רשימות העובדים המיועדים לגירוש. משלוח- המגורשים הראשון יצא ב- 23.6, ומאז יצא משלוח חדש מדי ימים אחדים. מנהלי המוסדות וה"רסורטים", שהקימו ועדה מיוחדת, קבעו את הרכב הטראנספורטים. פעלה אז גם ועדת-גירוש והרכבה כהרכב הוועדה שפעלה בשעת גירושי 1942. סמכויותיהן של שתי הוועדות אינן ניתנות לתיחום. ב- 15.7, כשהיו בגיטו כ- 69 אלף יהודים החל( ב- 23.6 גורשו למעלה מ- 7 אלפים םידוהי), נפסק לפתע הגירוש בפקודת הג.פ. כמשוער, היתה ההפוגה קשורה במשא-ומתן בין השלטונות הנאציים המרכזיים בדבר השארת גיטו לודז' כמרכז-ייצור חשוב. אולם כעבור שבועיים, ב- 1.8.1944, הגיעו לגיטו ראש הג.פ. וראש העיר לודז', ולמחרת נתפרסמה הודעה, כי הגיטו יפינה, והפועלים יוסעו עם בני משפחותיהם לפי ה"רסורטים". הראשונים בתור יהיו החייטים. מעתה הופיעו כל שני-ושלישי הודעות, הקוראות לעובדי ה"רסורטים" להתייצב עם משפחותיהם בתחנת מארישין. בעת ובעונה אחת עיכבה ועדת-המנהלים הנ"ל את כרטיסי-המזון של העובדים שנקראו להתייצב. בפקודת ה-ג.פ. נסגרו ה"רסורטים" שנמנו בהודעות ומכונותיהם נארזו. אף על פי כן לא התייצבו תושבי הגיטו, ולא עזרו נאומי היו"ר ונאומו של ביבוב, שהבטיח תנאים טובים מחוץ לגיטו ואיים בעונשים חמורים על אי-ציות. נוכח התנגדות פאסיבית זו של האוכלוסים, ציווה ביבוב להתחיל ב- 7.8.1944 את הגירוש. בעזרת השוטרים היהודים חסמו השוטרים הגרמנים חלקים מסויימים בגיטו, סגרו רחובות, הקיפו בתים, הוציאו את האנשים מדירותיהם והוליכו אותם אל תחנות- האיסוף. מעתה יצאו יום-יום את הגיטו משלוחי-מגורשים גדולים. ואכן, המשלוחים של יהודי לודז' בתקופה 15.7- 23.6 כוונו למחנות-עבודה שונים, אך החל ב- 7.8 הופנו המשלוחים בוודאי לאושוויץ בלבד, ואפילו יהודי המקום ידעו על כך מהפתקים שנמצאו בקרונות הריקים החוזרים. בגיטו נשתרר תוהו-ובוהו. יהודים נמלטו מחלק אחד של הגיטו אל השני, התקינו מחבואים. אולם יהודים רבים התחילו להתייצב "מרצונם הטוב" בבית-הסוהר של הגיטו, ששימש תחנת- איסוף, ובתחנת מארישין, כדי למנוע את פירוד המשפחה ולחסוך מעצמם את פעולת-הגירוש הברוטאלית. עם הת- רוקנות הגיטו צמצמה הג.פ. את שטחו, ואסרה, באיום בעונש-מוות, להכנס לשטח שנתרוקן, כדי למנוע אפשרות להתחבא שם. יהודים שנמצאו בשטחים האסורים-בכניסה, נורו. בחלקים שנתפנו נותרו באורח-זמני רק כמה "רסורטים" בצוות מופחת, הם ומשפחותיהם. הפועלים האלה עוד המשיכו בעבודתם או ארזו את המכונות לשם הוצאתן. עוד נותרו בתי-החולים וקבוצות הרופאים והרוקחים שגרו בתחומם. נותרה עוד המשטרה היהודית, הכבאים, בית הסוהר וצוותו, מובילי הצואה ופועלי התחנה במארישין. אך גם מוסדות אלה סולקו בהדרגה ועובדיהם גורשו. ב- 21.8 עוד היו בגיטו למעלה מ- 61 אלף יהודים. ב- 29.8 יצא משלוח- המגורשים האחרון. בגיטו נותרו רק שני מחנות-איסוף ברחוב( לאגייבניצקה 36 ו- 63) ובשניהם כ- 600 יהודים, רובם פועלים בעלי מקצוע ומהנדסים עם משפחותיהם, אשר ביבוב התכוון לשלוח אותם לגרמניה לקניגסווסטרהאוזן( ןדזרדלו), שם אמר להקים בתי-חרושת. במחנות-האיסוף נמצאו גם מספר רופאים ומשפחותיהם, ומספר ניכר של בעלי-פרוטקציה. התושבים של אחד המחנות האלה שולחו באוקטובר 1944 לאוראניינבורג, והשני- ליעד בלתי-ידוע. בתחום הגיטו נשארו כ- 600 יהודים ברחוב( יעקובה 16) שנועדו לסדר את השטח ולאסוף את רכושם של המגורשים. כמה מאות יהודים התחבאו בגיטו, ועם גילוי מחבואיהם על ידי הגרמנים, צורפו אף הם, לקבוצה זו, או הצטרפו מרצונם באופן חצי-לגאלי. יהודים אלה שוחררו על ידי הצבא האדום בינואר 1945. חלק ניכר יחסית של יהודים שגורשו מגיטו לודז' בתקופת חיסולו יוני-אוקטובר( 1944) - ומספרם מגיע בוודאי לרבבה - בילו את המלחמה. המשק המתמוטט של גרמניה הנאצית היה זקוק אז למספר רב והולך של כוח-עבודה. יהודים רבים מלודז' לא הושמדו מיד לאחר בואם לאושוויץ, אלא נוצלו לעבודה בסניפי המחנה ובמחנות-ריכוז או מחנות-עבודה אחרים, לשם נשלחו. מראשית אוקטובר 1944 הואט גם קצב פעולתו של מנגנון-ההשמדה באושוויץ גופא. מאזן האוכלוסים היהודים בלודז' בתקופת מלחמת העולם II-ה האוכלוסים היהודים בלודז' לפני פרוץ מלחמת העולם II-ה כ- 233,300 יהודים שנתוספו בתקופת הכיבוש * עקורים( שהובאו בשנים 1941- 1942 מוולוצלאווק והסביבה, ממערב-אירופה, שרידי היהודים הדשה-ירעמ) כ- 38,500 הירידה במספר האוכלוסים היהודים בלודז' בתקופת הכיבוש: א. פטירות לפני סגירת הגיטו אוקטובר( 1939 - אפריל 1940) 2,541 ב. פטירות בגיטו הסגור מאי( 1940 - יולי 1944) כ- 43,500** ג. מועברים לגנראלגוברנמנט ופליטים "מר- צונם" מלודז' ספטמבר( 9391-אפריל 1940) כ- 70,000 ד. משולחים למחנות-עבודה (1940- 1944) כ- 15,000 ה. מגורשים למחנה-ההשמדה בחלמנו (1942) 70,849 ו. מגורשים עם חיסול הגיטו, בעיקר לאושוויץ יוני-אוקטובר( 1944) כ- 75,000 הירידה בסה"כ כ- 277,000 מספר היהודים ששוחררו בלודז' על ידי הצבא האדום ינואר( 1945) כ- 900 * לא הובא בחשבון מספר הלידות, בשל אפסותו. ** מספר זה הוא 36.8% של מספר האוכלוסים הממוצע בגיטו בכל תקופה זו, והרי זו תמותה הגדולה פי 5 מתמותת הפולנים בלודז' בימי הכיבוש, וגדולה פי 8 מתמותת היהודים בלודז' לפני המלחמה. אי-ההתאמה בין שני אגפי הסיכום, היינו בין המספר 271,500 היהודים( בלודז' לפני המלחמה - 233,000 ועוד 38,500 ופסותהש) לבין המספר 278,000 בקירוב ירידת( מספר האוכלוסים - כ- 277,000 ועוד מספר המשוחררים, כ- 900), נובע מאי-הדיוק שבמספרים אלה, שבאו ממקורות שונים. מספר היהודים המגורשים או הפליטים מלודז', שבילו את המלחמה במחנות הנאצים ובברית-המועצות, או ב"צד הארי" לא נקבע בדיוק, ולפי אומדן הוא 10- 20 אלף נפש.